נולדתי והתחנכתי בקיבוץ דן שבגליל העליון ובשנת 68' התגייסתי לסיירת שקד שהייתה הסיירת
הפיקודית של פיקוד הדרום ונודעה כיחידה בעלת אופי מיוחד, קצת פרועה במונחים צבאיים
אבל בעלת יכולות צבאיות מרשימות וייחודיות מאד.

סוג של אוונגרד צה"לי נדיר שמתנהל בשגרה כמו במחנה קיץ של הצופים אבל הופך ברגע אחד לקומנדו צבאי שכל מרכיביו החייליים מאומנם ומתואמים להפליא.

בתקופת השירות הסדיר שלי, שהייתה ברובה הגדול בזמן מלחמת ההתשה בגזרת התעלה, השתתפתי באינספור פעולות לחימה כולל פשיטות לצידה המערבי של תעלת סואץ, מרדפים בערבה ובירדן והיתקלויות של ירי עם כוחות אויב רבים שהכינו אותנו היטב, מבלי שיכולנו להעלות על דעתנו אז, למלחמת יום הכיפורים שתיכף תתדפק על דלתנו.

במהלך התקופה נשלחתי לקורס קצינים וסיימתי את השירות הסדיר, בתחילת 1972 , לאחר תקופה קצרה של קבע, כסמ"פ בדרגת סגן.

יהושע כ"ץ, חברי הטוב מקיבוץ נווה-ים, שנשאר בקבע עוד כמה חודשים, השתחרר לבסוף כמ"פ.

כשהשתחררנו הרגשנו שאנחנו לוחמים למודי קרבות שראו כבר כמעט הכול בכל מה שקשור
לקרבות והיתקלויות מכל הסוגים. וכמובן לא העלינו על דעתנו על מה שמחכה לנו ממש מעבר
לפינה.

שנינו, יהושע ואני, עזבנו את הקיבוצים שלנו מיד לאחר השחרור ושכרנו יחד דירה ברמת-גן. אני חיפשתי את דרכי בעבודות מזדמנות בעיר ויהושע התקבל לעבודה כקצין ביטחון באל-על.

מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום שבת ה-6 באוקטובר 73', בשעה 14:00 בצהריים, כששנינו מוצבים
עדיין במאגר קצינים ולא משויכים לשום יחידה ספציפית.

התקשרתי מיד לרפי שאול, בן המחזור שלי מקיבוץ רביבים ונדברנו שאם לא יקראו לנו עד הערב, נתייצב יחדיו במשרדי השריון שבשכונת יד אליהו בתל אביב.

מאחר ולא קראו לנו עד הבוקר, התייצבנו שנינו ביום א' בבוקר במשרדי השריון, חוילנו ונשלחנו לבסיס השריון בג'וליס שבו חתמנו על ציוד ונשק אישי והצטרפנו למאות קצינים וחיילים שהיו פזורים על הדשאים שבמחנה וחיכו להודעות על הצבתם באחד הכוחות שהיו כבר בחזית.

חיכינו שם שעות ארוכות כשמדי פעם הגיעו חיילים המומים עם מבט מוזר בעיניים שחזרו זה עתה מהחזית בסיני.

בבסיס התרוצצו שמועות קשות על המצב בחזית התעלה והיה די ברור כבר בשלב הזה שזוהי ככל
הנראה מלחמה אחרת לגמרי ממה שרובנו הכרנו עד אז.

במהלך שעות ההמתנה הרבות ניסינו להשיג דרך אחד המשרדים שבבסיס את "פצי", אמציה חן,
שהיה בזמננו המפקד של שקד, ונחשב, בצדק, למפקד משכמו ומעלה, נערץ ע"י חייליו וקציניו, אחד מאלה שאתה תמיד רוצה להיות לידם באירועים קשים כמו המלחמה שזה עתה פרצה.

ידענו שהוא היה חניך בפו"ם לפני המלחמה, ז"א שאיננו שייך ליחידה כלשהי ולכן הערכנו שיהיה קשה מאד לאתר אותו. למרבה המזל דווקא הצלחנו למצוא אותו באוגדה של אריק שרון ששהתה באותו זמן בטסה שבסיני.

בערב לקחנו את הקיטבג ואת העוזי מתוך החשש שלא ייתנו לנו לצאת מהבסיס, טיפסנו על גדר המחנה
ו"ערקנו" מהיחידה שאליה השתייכנו, עברנו את הכביש וירדנו בטרמפים לסיני.

ב-4:00 לפנות בוקר הגענו במשאית צבאית לכביש הכניסה לטסה. ערפל כבד כיסה את האזור כך שאפשר היה לראות לטווח של לא יותר ממטר, אולי פחות. סתיו מתקדם, לילה שחור כהה ואנחנו עולים עם קיטבגים ריקים לכיוון הבסיס.

לפתע, מבעד לחרכים שנפתחו בערפל, אנחנו מזהים בחולות שליד הכביש, נגמ"ש וג'יפ צבאי עם גלגלי בלון ויער של אנטנות וליד הג'יפ עומדים דני רהב (וולף), מאיר דגן ופצי עצמו כשהם מטפלים בציוד.

דני וולף היה המפקד של שקד לפני פצי ומאיר דגן היה מפקדה המיתולוגי של יחידת רימון שטיהרה את עזה ממחבלים בשנים שלפני המלחמה ע"פ מצוותו של אריק שרון, אלוף הפיקוד דאז.

ואם היינו צריכים לחשוב על שלושה אנשים בדיוק מתוך כל צה"ל הגדול שהיינו רוצים לפגוש ולהצטרף אליהם למלחמה, אלו בדיוק היו השלושה ההם.

וממש כמו שחונכנו וכמו שהיה נהוג בשקד של אותם הימים, הם מקפידים שלא לישון בתוך המחנה כדי
לשמור על עצמם ועל כשירותם הקרבית. לקח לנו דקות ארוכות להסדיר את הנשימה אחרי ההפתעה הבלתי מתקבלת על הדעת של המפגש המרגש והכל-כך אפקטיבי עם שלושת הלוחמים המיוחדים האלה.

למרבה הצער, הייתה זו השמחה האחרונה שחווינו לאורך תקופה ארוכה וקשה.

למחרת ובעזרת שלושת סגני האלופים, גייסנו ג'יפ נוסף, יש מאין, ואחר-כך גם נגמ"ש שאיבד את דרכו בחולות טסה. בינתיים דני וולף חלה ועלה לארץ לניתוח דחוף, מאיר דגן חבר לידידו משכבר הימים, אריק שרון שחזר להיות מפקד אוגדה 143 אחרי שכבר היה אלוף הפיקוד, וכך הפכנו למה שכונה עוד באותו יום "כוח פצי" ונהיינו הסיירת של האוגדה שנפרסה בימים הראשונים של המלחמה, ימי קרבות הבלימה,
מבסיס טסה ולאורך ציר עכביש.

לוחמים בכלל ואנשי שקד בפרט, יודעים איכשהו למצוא אחד את השני גם בתוך מהומת האלוהים ששררה
בסיני באותו הזמן.

איך זה קורה ?!? אף אחד לא ממש יכול להסביר אבל העובדה היא שתוך ימים ספורים הצטרפו אלינו עוד מספר קציני מילואים משקד והפכנו באחת להיות אותו כוח הומוגני, מנוסה ושוחר לקרב, ממש כמו שהיינו כשהשתחררנו רק שנה קודם לכן מהצבא ומהסיירת.

בימי המלחמה הראשונים עלה חשש כבד באוגדה מתקיפה של יחידות קומנדו של הצבא המצרי ואנחנו סרקנו מדי לילה אזורי נחיתה אפשריים של הקומנדו, אך לשווא. הקומנדו לא הגיע.

באחד הלילות התקבלה הודעה מאחת היחידות שבחזית על נחיתה של שלושה מסוקי אויב בסמוך למתחם יוקון כפי שזה נקרא במפת הקודים הצה"לית. במתחם רוכזו אמצעי הצליחה של התעלה כולל
גשר הגלילים. יצאנו מיד עם שני הג'יפים והנגמ"ש לכיוון אזור הנחיתה המשוער.

פצי ושלומי גרונר מקיבוץ רשפים בג'יפ הראשון, קצין הצנחנים שמוליק ארד (לימים אלוף בצה"ל) שהצטרף אלינו, בג'יפ השני ורפי שאול ואני על הנגמ"ש, מתחלפים מדי פעם בעמדת המפקד.

הנהג היה שאול אפריק, קצין שריון מבאר שבע שהצטרף אלינו כמומחה להפעלת הנגמ"ש, מאחר ואנחנו מעולם לא השתמשנו בכלי כזה עד לאותה מלחמה.

ישבתי על מכסה תא הלוחמים מצד ימין כשמקלע המא"ג מונח בין רגליי ולשמאלי, בתא הלוחמים,
נמצאים איתן ניר, יעקב כץ (כצלה), גדעון אדר וגיורא ספונקוב, כולם קצינים בני אותם
מחזורי גיוס עומדים בתא הלוחמים ואוחזים במקלעי המא"ג המותקנים על דפנות
הנגמ"ש כשהכימיה המשובחת שהתגבשה לה לאורך 4 שנים של שירות צפוף ומשותף אמורה
להיות המגן בפני כל מה שעוד צפוי לנו במלחמה הזאת.

התחלנו להתקדם לכיוון שעליו הצביעו לנו כמקום נחיתה אפשרי של המסוקים כשאנחנו מחפשים עקבות של חיילים בדיונות החול שמסביב. השמש התחילה לעלות כשאנחנו כבר קרובים מאד לקו החזית ואני מזהה עקבות של שני אנשים.

סימנתי עם היד לפצי, הוא הבין מיד וסימן לנו להמשיך בתנועה לכיוון הדיונה הגדולה שלפנינו שהייתה מכוסה בשיחי מדבר נמוכים.

לפתע, נפתחה עלינו מכת אש חזקה.

גלשנו עם הכלים לאחור והתכנסנו לקבלת פקודה.

מסתבר שבמהלך הלילה הספיקו חיילי הקומנדו המצריים לחפור עמדות אישיות מאחורי השיחים כך שלמעשה כולם שכבו בתוך שוחות חפורות ומוגנות יחסית. בינתיים חברו אלינו גם שלושה טנקים
שפצי הצליח לאתר איכשהו ששהו בקרבת מקום.

קיבלנו פקודת הסתערות מפצי ולאחר שהתפרסנו לאורך הדיונה התחלנו להתקדם תוך כדי ירי לכיוון השיחים. חיילי הקומנדו המצרי שהיו פרוסים על הדיונה, היו מצוידים ברובי קלצ'ניקוב חדישים, מטולי RPG, משקפות לראיית לילה - SLS ושעוני סייקו כתומים.

הטנק שנסע לידינו נפגע מיד מטיל RPG והחל לגלוש לאחור. שני הטנקים הנותרים ירו תוך כדי נסיעה וחצו את מערך הקומנדו החפור שבין השיחים. איך שהתחלנו להתקדם עם הנגמ"ש, נפגענו מטיל RPG שנכנס מחזית תא הנהג הישר לתוך תא הלוחמים. שאול אפריק, נהג הנגמ"ש, נהרג מיד וכל מי שהיה בתא הלוחמים נפגע.

אני, שישבתי מחוץ לתא הלוחמים, לא נפגעתי. שמעתי זעקות מתוך חלל הנגמ"ש אבל לא ניתן היה לראות דבר בגלל האבק שהתאבך ומילא את תא הלוחמים. מרגע הפגיעה, נעצר הנגמ"ש במקום כשהצופר ממשיך לצפור כל הזמן והמנוע ממשיך לטרטר.

מאחורי ומצדדיי הולכות וגוברות זעקות הפצועים אבל אני עומד לבד מול המצרים ששכבו ממש במרחק של מטרים ספורים, מתרוממים מדי פעם מהשיחים וממטירים אש לכיווננו ואני חייב להשיב אש כל הזמן ולא
יכול להתפנות לפצועים אפילו לא מבט קצר.

למזלי הרב, הייתי בסוג של עמדה שולטת והצלחתי לפגוע כמעט בכל מי שהתרומם לפני שהם הצליחו
לפגוע בי. מדי פעם נורה לעברנו טיל RPG שהחטיא אותנו. תוך כדי הקרב האישי שאני מנהל עם עשרות לוחמי קומנדו מצריים, אני מרגיש שהפצועים מתחילים איכשהו לצאת מתוך הנגמ"ש ולהתרכז מאחוריו.

שום מחשבה לא מצליחה להסיט את תשומת ליבי, אני מתרכז בקרב על החיים שלי ושל חבריי כשכל היסוס, ולו של עשירית שנייה, או מעצור במא"ג שהוא עכשיו המגן היחיד, יכולים לגרום לי להיפגע.

מאחורי כל שיח היה חייל מצרי מחופר, כך שהמשכתי לירות לתוך השיחים הקרובים כדי לנטרל את האיום הקרוב על הפצועים ששכבו מאחורי הנגמ"ש.

כשנגמרה לי התחמושת בארגז הפעולה של המא"ג, עברתי מיד למא"ג אחר כשאני פועל לגמרי על אוטומט, וכך המשכתי עד שהרגשתי שהאש שמולי נחלשת ואז ירדתי למטה, פתחתי את הדלת הקטנה שבדופן האחורית, הכנסתי ידיים לתוך הנגמ"ש כדי לסייע לפצוע שהמשיך לצעוק והרגשתי זרם רטוב של דלק על הידיים. חששתי שהנגמ"ש עלול להתפוצץ בכל רגע אז תפסתי בחולצתו של הפצוע ומשכתי אותו החוצה.

ראיתי שזהו איתן ניר שנפגע קשה מאד בפלג גופו התחתון. העברתי אותו להיכן ששכבו הפצועים האחרים.
הוא נפטר כעבור כמה דקות מפצעיו.

רפי שאול וגיורא ספונקוב היו פצועים ברגלים, גדעון אדר לא נפגע פיזית ואילו כצ'לה היה פצוע קשה במפרק האגן. קראתי לגדעון וביקשתי ממנו לאבטח את הפצועים בזמן שאני אצא למסע רגלי קצר לטיהור האזור הסמוך לנגמ"ש.

לקחתי את העוזי שקיבלתי עוד בג'וליס ועברתי משיח לשיח עד שהייתי בטוח שהשטח הקרוב לנגמ"ש
מנוטרל. בכל זמן הסיור שלי, המשיך הצופר של הנגמ"ש לצפור בחוזקה. מסיור הטיהור שערכתי כבר חזרתי עם קלצ'ניקוב מבריק עם כת מתקפלת ומספר מחסניות.

חזרתי לעמדת המא"ג והמשכתי לנהל את הקרב מול הקומנדו המחופר ומרוחק יותר. עכשיו היה לי
קצת זמן להביט סביב ולראות את שני הג'יפים של הכוח מנהלים קרב תוך כדי תנועה. בשלב מסוים ראיתי את שמוליק ארד מאחוריי וביקשתי ממנו לטפל בכצל'ה.

בקשתי ממנו לשים חולצה על מקום הפציעה כדי לנסות ולעצור את הדם. עד לרגע הזה לא יכולתי להתפנות ולו לשנייה כדי לטפל בפצועים.

ירדתי אליהם כדי לראות מה ניתן לעשות. איתן ניר כבר היה מת, כאמור. בן מחזור שלי בשקד, ספורטאי מצטיין שלא הפסיק לעשות שכיבות סמיכה במהלך כל השירות.

כצל'ה, מהקצינים הבולטים ביחידה, שכב חיוור. ראיתי פציעה קשה. לימים הוא סיפר שתפסתי לו את האצבע ברגל ולחצתי חזק ושאלתי אם הוא מרגיש את האצבע.

כצל'ה ענה שהוא מרגיש, אז אמרתי לו שלא ידאג הרגל תינצל והוא יהיה בסדר. הוא הגיע לבית
החולים במצב של מוות קליני אבל למזלו העורק הראשי לא נפגע וכך ניצלו חייו.

הוא עבר החלמה ארוכה של חודשים רבים וכעבור שנים הפך לחבר הכנסת ולחברי הטוב עד עצם היום
הזה.

בשלב מסוים גם פצי הגיע אלינו וביחד טיפלנו בפצועים והמשכנו לטהר את השטח תוך שאנחנו מוודאים שלא נשקפת סכנה לפצועים. הצופר המשיך לצפור כל הזמן בלי שהבנו למה הצופר פועל.

פצי דיבר בקשר עם אריק שרון וביקש חילוץ מוסק דחוף לכצל'ה, למרות הסכנה שבנחיתת המסוק בקרבת
הגבול המצרי. אריק אישר את המסוק שהגיע כעבור כמה דקות ופינה את כצל'ה לתל השומר.

שלומי גרונר, מ"פ וותיק משקד, עלה לפתח הנהג בנגמ"ש וסימן לי לעלות. שאול אפריק שכב הרוג כשגופו מוטל על הצופר. ביחד הוצאנו אותו ממושב הנהג ולפתע פתאום השתרר שקט מוחלט. מין שקט של מוות.

פינינו את איתן ההרוג ואת הפצועים לתאג"ד שעל ציר עכביש וחזרנו לטסה. שתינו קפה, אבל היינו מאד לא שקטים. החלטנו לחזור לדיוניה כדי לבדוק את העקבות הראשונים של שני האנשים ולוודא שלא נשארו חיילי קומנדו בשטח. ואמנם גילינו את שני החיילים המצרים, שאת עקבותיהם גילינו בבוקר. שניהם נהרגו אחרי קרב קצר ומשם עלינו לדיונה.

המראה שניבט מהדיונה כנראה לא יימחה מזיכרוננו לעולם.

120 לוחמי קומנדו מצרים מצוידים במיטב אמצעי הלחימה, שנחתו בשלושה מסוקים כדי לתקוף את אמצעי הצליחה שבמתחם יוקון ואף הספיקו להיערך היטב ולהתחפר במשך כל הלילה, שכבו הרוגים.

מולם היינו תריסר לוחמי מילואים נחושים יוצאי סיירת שקד. מובן שהגאווה הגדולה מהולה בעצב עמוק.

יהושע כץ, חברי הטוב חזר מחו"ל והצטרף אלינו לכוח פצי. בערב חציית התעלה, ביקש אריק שרון מתנדב מאתנו שינווט את פלוגת הטנקים המובילה לנקודת החצייה בציר לקסיקון, יהושע התנדב מיד.

בקרב הקשה שהתפתח באזור החווה הסינית, נהרג יהושע כץ תוך גילוי גבורה עילאית. מאז, ובמשך 5 עשורים, מגיעים רבים מבוגרי סיירת שקד ביום הזיכרון כדי לפקוד את קברו נווה ים ולזכור את האיש שכולנו כל כך אהבנו.

לאחר הפסקת האש, כינס פצי את הכוח בצומת צח, מתחת למצנח של טייס מצרי שהפך לנו לבית ואמר:-
"קיבלתי פקודה מאריק להעניק לכם צל"ש, אבל בואו נחשוב לרגע האם לא עשינו את מה שצריך היה לעשות ?!? אז למה בעצם מגיע לנו צל"ש ?!?" לא ביקשנו, אמרנו. "אז אתם מסכימים שלא צריך לתת לכם צל"ש" הוא שאל אותנו. וכך דחינו את קבלת העיטור, פה אחד.

את התמונה על גדות התעלה עם אריק שרון צילם ג'קי ג'קסון; את שתי האחרות צילם איציק שוקל
מבוסס על ספרו של שלמה ולדמן
תודה לאבנר שור