ביום שבת, השישה באוקטובר 1973, כבר בשעה 12:30, כאשר היינו משובצים כבר מראש למשאיות תחמושת יצאנו לכיוון סוללות.

כל זוג משאיות היו עמוסות בתחמושת כאשר על כל משאית נהג ומלווה. נסענו לכיוון הסוללות ולא מצאנו אותן במיקום המקורי, היות והן עברו לעמדות חליפין כדי למנוע ירי ממוקד עליהן מפני שהיו מסומנות על ידי האויב.

התחלנו לחפש את הסוללות ותוך כדי שחיפשנו את הסוללות כבר הייתה השעה 13:45, ואז החלו לחוג מעל ראשנו מטוסים שהחלו להפיל את פצצותיהם מעלינו מרחק מטרים ספורים, כאשר המשאית שאחריי הנהוגה על ידי חברי צוברי.

הוצאתי את הראש מהחלון ואני צועק: "סע רוורס!" ותוך כדי ששנינו נוסעים אחורנית נפלו פצצות מהמטוסים.

היה בלבול רב, בסוף מצאנו את הסוללה והורדנו לה את התחמושת וכמובן המשכנו את הסבבים לאספקת התחמושת לסוללות, למרות שבמקצועי אינני נהג, אני תותחן.

שובצתי כנהג בגדוד ועבדנו במהלך היום ללא הפסקה עד השעה 23:30 בלילה.

כאשר המ"פ שלנו שמוליק ביקש מאתנו להיכנס לאוהל של החמ"ל ולנוח, אני וחברי איתן נכנסנו לנוח ולא הספקנו לשכב במיטה.

כעבור 5 דקות נתבקשתי על ידי המ"פ לצאת למשימה למחנה רומני, להביא משם בלוני גז. כאשר קמתי והגעתי למ"פ בפתח האוהל - שאל אותי המ"פ איפה הנשק, עניתי שהנשק נלקח ממני על ידי הרס"ר בוסקילה.

כידוע, הייתה בעיה של חוסר בנשקים. והבלבול הרב הזה גרם ללקיחת כל מיני נשקים למטרת ביצוע משימות ללא העברה רשמית. המ"פ אמר לי: "לא, אתה לא יכול לנסוע לשם ללא נשק, כנס תנוח". במקביל הוא העיר את איתן מוקמל לביצוע המשימה.

איתן חברי הטוב, שהגענו לגדוד יחד באותו היום והיינו חודשים ארוכים ישנים באותו האוהל , נסע לבצע משימה זו ומארב מצרי עלה עליו בדרך לרומני, פתח בצרור אש על הנשק בו נסע מסוג "ריו", ובצד הנהג חטף צרור כדורים 0.3 ואיתן נהרג במקום.

אני, כאשר שמעתי על נפילתו של איתן זכרונו לברכה, לא ידעתי היכן אני נמצא ימים רבים בשטח. אמנם לא דיברתי על זה הרבה שנים ורק אחרי 40 שנה של ניסיונות להגיע לקבר שלו בכל שנה. צעד אחד קדימה ושניים אחורה.

רק כאמור לפני 10 שנים בהתייעצות עם אנשי מקצוע, נסעתי לבד לבית העלמין בפתח תקווה לחלקה הצבאית כאשר לא ידעתי בכלל היכן הוא טמון ורגליי הובילו אותי מבלי לחפש - ישר אל קברו. וזה המעט שיכולתי לעשות, וחשתי אשמה במהלך כל השנים הללו על נפילתו של איתן בעצם שהוא נפל במקומי.