לא סיפור גבורה, אבל בכל זאת.

16.10.73, אני מילואימניק צעיר בפלוגת הנדסה שגויס ביום כיפור, בצהריים מבית הכנסת.

אני מצטרף לצוות מילואימנקים ותיקים שמקבלים זחל"ם. זחל"ם שיש בו מקום ישיבה מרופד יחסית ליד הנהג, ומאחורה ספסלי עץ.

הוותיקים אומרים לי "לך שב קדימה, אנחנו רוצים להיות ביחד מאחורה". נעלבתי..

אנחנו נקראים להיכנס למובלעת כדי לנסות לחלץ טנקים משדה מוקשים. זאב אלטבאום ז"ל, מהמילואימנקים הותיקים, מבקש ממני להתחלף במקום ולשבת ליד הנהג כי לא נח לו לשבת מאחורה.

אנחנו נכנסים למובלעת והזחל"ם שלנו נפגע מטיל ומתחיל לבעור. הטיל פוגע במקום שבו ישבתי לפני כמה דקות, זאב נהרג במקום. הזחל"ם מלא חומר נפץ, ואנחנו נאלצים לנטוש אותו מחשש שהזחל"ם עומד להתפוצץ.

הסורים מזהים שהזחל"ם שלנו נפגע, ומכוונים אש מרגמות לכיוונו. יתר הזחל"מים שלנו מתקרבים אלינו. אני נפגע מאש מרגמות ורץ אל אחד הזחל"מים של היחידה. הדלת האחורית שלו נפתחת, ואני נמשך אל תוך הזחל"ם.

משם לתאג"ד, ואחר לבית חולים בנהריה לשבועיים. שבועיים בבית הבראה ואחר כך הצטרפות ליחידה ברמת הגולן להמשך שרות ברמת הגולן.

כל זה קרה ב-16.10.73, ערב הושענה רבה. אני חייב את חיי לזאב, שביקש ממני להחליף מקום בזחל"ם וכך חרץ את גורלנו. (יחד איתו נהרג משה רפפורט, שלא הצליח לחלץ עצמו, יהיה זכרם ברוך).

יש גם המשך. תראו עד כמה השאירה רושם מלחמת יום כיפור אצל הילדים של אז. במלחמת יום כיפור נפצעתי ושכבתי בבית חולים בנהריה. סידרו לאשתי חדר אצל משפחה בנהריה, שהיה לה מה שקוראים בימינו צימר.

לפני כמה שנים בת הדודה שלי חיתנה את הבן שלה. השארנו צ'ק מתנה כמקובל. לאחר כמה ימים מתקשרת אלי הבת דודה ומספרת לי כך: "ישבנו עם המחותנים אחרי החתונה ועברנו על הצ'קים.

המחותנת מסתכלת על הצ'ק שלכם ומספרת: להורים שלי היה חדר אירוח בנהריה ואני כילדה זוכרת שבמלחמת יום כיפור התארחה שם מישהי בשם ניצה (שמה של אשתי) מניר גלים, שבעלה נפצע והיה בבית חולים בנהריה. ייתכן שמדובר באותה ניצה?".

עברו יותר מ-40 שנה מאז המלחמה, אבל אירוח של אשתי בזמן שההיתי בבית חולים פצוע נשאר חקוק בזכרונה.