עברו 50 שנים.

הקשר שלי עם אלוף משנה איציק בן שוהם ז"ל התחיל בשירותי כקצין שלישות בחט' 188 ואיציק היה מפקדי הנערץ והקשר הזה המשיך לאחר מותו עם רעייתו אתי בן שוהם ז"ל באופן הדוק לאורך כל השנים.
ואני מבקש לאחל למתן בנם ומשפחתו אריכות ימים.

אני מבקש להזכיר את איציק עם החיוך האבהי השובה לב, הוא אדם מיוחד באישיותו. הוא היה מצד אחד מנהיג, מפקד אבל נתן לנו את התחושה שהוא האבא שלנו והוא מוביל אותנו ואנחנו בעצם כמו הילדים שלו.

איציק היה אדם נעים-הליכות, בעל כושר התמדה, חריצות ויכולת ביצוע מעולים; איש מצפון ואמת וידיד נאמן לרעיו.

הכל כיבדוהו על שום אישיותו המלבבת, מוסריותו ושיעור-קומתו הרוחני.

דרך הניהול של איציק הייתה שונה ממפקדים אחרים. הגישה של איציק בהדברות, בלהסביר, בלעשות את הדברים ביחד. מתוך אמונה ולא מתוך הפחד והמורא מהמפקד.

הוא פשוט נתן לנו את ההרגשה "אחרי", "אל תחששו ממני, אם יש לכם מה לומר- תאמרו! אם אתם רוצים להביע דעה – תביעו אותה".

מבחינתי, הוא שידר שהוא פתוח לדעות והצעות מהקצינים הסובבים אותו וכשאנחנו בצרה משותפת נעשה הכל בשיתוף ע"מ שהחטיבה תהיה חטיבה מובילה. וזו בעצם הייתה ההרגשה שלי שקיבלתי ממנו כקצין השלישות שלו וכך גם חשו כל המפקדים מסביבו.

כשאני מדבר על הביחד הזה, אני רוצה להזכיר שלפני המלחמה היה מפגש של קציני המטה עם רעיותיהם והמג"דים של החטיבה אצלו בבית. מין ערב של גיבוש בשישי בערב.

זו הייתה הפעם הראשונה שבעצם נאספו כל קציני המטה, כל המפקדים של החטיבה אצל איציק בן שוהם מפקד החטיבה בביתו והוא נתן לנו את התחושה הטובה ביותר, שאנחנו כיחידה אחת מגובשת עם מטרה משותפת.

אתי ואיציק, בראייתי, היו אנשים מיוחדים, הקשר שלי איתם היה קשר של הערצה ואהבה. אהבתי אותם כל השנים וזו הייתה תחושה נפלאה לפקד תחת פיקודו.

במלחמה, לצערי היו המון דברים קשים ותמיד אני אומר שקשה לי לדבר עליהם. אבל במקרה של אתי ואיציק קשה שלא לדבר עליהם.