בלילה שבין 10-11.10.1973 - המראנו מתל נוף עם 22 לוחמים, שני תותחים ושתי עגלות תחמושת, בשני מסוקים.

חצינו את מפרץ סואץ בגובה נמוך מאד. טסנו בתוך גאיות, עד לאיזור הנחיתה בג'בל עתקה, בעורף האויב המצרי.

פרקנו את התותחים וגררנו אותם במאמץ רב אל עמדות הירי, תקענו יתדות (לייצוב התותחים) בקשיים מרובים מאד בשל הקרקע הסלעית, הצבנו נתונים בכוונות התותחים, ותוך זמן קצר נתתי פקודת אש והתחלנו בירי מהיר על שתי מטרות.

המצרים לא הבינו איך נוחתת עליהם פתאום אש ארטילרית בעורפם, באמצע הלילה.

היו תקלות טכניות רבות במהלך הירי, שהיוו סכנת נפשות לצוותים.

לאחר ירי של כ-90 פגז, ולאחר שחלפו כ-50 דקות ממועד הנחיתה, נתתי פקודת הפסקת ירי והתחלנו בהכנות לקיפול. קראנו למסוקים להתקרב אלינו, אולם ענן כבד מאד שהגיח לפתע ורבץ על ההר, הקשה עליהם לגשת לנחיתה.

ירינו זיקוקים, אולם הזיקוקים לא חדרו את מסך הערפל.

המסוקים עשו מספר נסיונות לחדור מבעד לערפל, אולם ללא הצלחה, היו קצרים בדלק, ולא נותר להם זמן לנסיונות רבים נוספים.

אם המסוקים היו נאלצים לשוב לישראל בלעדינו, המשמעות שכולנו היינו נשארים חשופים בהר, באור יום למשך 24 שעות נוספות, עד הלילה הבא, עם סיכויי שרידות נמוכים ביותר, לאחר שכבר התגלינו עם הפתיחה באש.

מפקד הטייסת סא"ל יובל אפרת החליט בשלב מסוים, שהסיכון גבוה מאד ורק הוא יכנס לנחיתה. יובל ביצע את תהליך ההתקרבות אלינו באומץ רב (כלוליין על חבל), תוך סכנת התרסקות, בעוד אנו ניצבים על הקרקע, מביטים בהשתאות ויודעים שגורל כולנו תלוי בנחישותו.

במאמץ משותף של כולם, הכנסנו את התותח הראשון, אולם אז נקרע כבל גרירת המטען של המסוק ולא הצלחנו להעלות את התותח השני למסוק.

יובל המריא לגובה של מטרים ספורים ונחת שנית, בקירבת מקום שבו מתחיל שיפוע של גבעה, כך שהמסוק נוטה בזוית חדה קדימה. רק כך הצלחנו להעמיס את התותח השני.

נדחסנו כולם לתוך מסוק אחד, המראנו ועשינו את כל הדרך חזרה לרפידים, לשם הגענו בטיפות הדלק האחרונות.

למחרת קיבלנו דיווח מודיעין על הצלחת הפעולה ועל פגיעות טובות במטרות.

במכתב שכתב לי סא"ל יובל אפרת (שקיבל את עיטור המופת על מבצע החילוץ) לאחר המלחמה הוא כותב: "... אני אישית –לעולם לא אשכח את אותם 22 חיילים על ההר, הממתינים בשקט, בערפל הכבד של ליל הירח המצרי על פסגת הר מבודדת, ממתינים בשקט למטוס הצריך לפנותם ואינו יכול לחדור את מסך הערפל, כהמתן אדם לגורלו. ובידי ובליבי ובעמקי נשמתי ידעתי כי הגה זה של המטוס שאני אוחזו, הוא ישמש כמטה המנחנו הביתה, או יונף עלינו כחרמש."

סא"ל (מיל) יהונתן שמיר – מפקד הסוללה