יורם שרייר
מלחמת יום כיפור משתוללת...
אנחנו בצידה המערבי, כלומר המצרי, של תעלת סואץ. מאחורינו ימים של לחימה. הטנקים שלנו דוהרים על "לָמפָּה". אנחנו באפריקה!
רגל שלי כבדה על הגז. מצב רוחי מרומם. בלילה האחרון ישנתי היטב.
טוב, "היטב" זה אולי טיפה מוגזם. השינה הייתה כשאני יושב על כיסא הנהג וראשי מונח על לוח השעונים. וכל זה, במקרה הטוב, שעתיים. לא אידיאלי, אבל זה מה יש.
פינוק כזה לא היה כל לילה. פקודה: "כולם נשארים ערים בתאים. יש מצרים בסביבה", נשמעה לא פעם.
אני קופץ לרגע לסיפור אחר, שיש בו שינה ופחד. אנחנו ב"חצר", מקום מעבר לצד השני, המערבי, של התעלה. בגדוד שלי היו 12 או 14 טנקים (התקן הוא 35. במלחמה, עקב האבדות הכבדות, התקן שונה ל-17).
היינו כבר אמורים לעלות על גשר הדוברות, כדי לעבור לצד המצרי. כ-180 עד 200 מטר של מים. פתאום מגיעה פקודה לחזור ולהתפרש צפונה, לכיוון "החווה הסינית".
המג"ד אמר בקשר: "עומדים לתקוף אותנו 90 טנקים מצריים. אנחנו מתארגנים". (הוא אמר '90 טנקים'. ולא אמר 'חטיבה'. לא יודע למה). אם נפשל המצרים יכבשו את "החצר" וינתקו את הכוח שכבר עבר. לא נעים.
מילה על פחד. הרגשה מאד מאד לא נעימה. רוב המלחמה לא פחדתי. לא כי הייתי גיבור, אלא כי הייתי אידיוט.
ברגעי הפחד, כדי להתגבר עליו, הייתי מספר למאזין דמיוני מה בדיוק קורה מסביב. זאת אומרת, אני לא פה, אני רק הצופה (הסבר של בני גיא, שלמד פסיכולוגיה).
ה"90 טנקים" היה בשבילי הרגע המפחיד ביותר בכל המלחמה, וזאת עוד לפני שהתחילה הלחימה!
הבנתי עד כמה הביטוי "קפא מפחד" אמיתי.
ראיתי את הידיים שלי על מוט ההיגוי והייתה לי הרגשה חזקה, שהן לא מחוברות לגוף שלי. אחרי רגע של התאוששות באו לי כמה מחשבות בסדר הזה:
- "זה לא הוגן! הם פי הרבה מאיתנו!".
- "מה יעשה המג"ד ? מה בכלל אפשר לעשות במצב כזה ?!"
- "בעצם מה אכפת לי ! אני מילואימניק, הוא בקבע, מקבל משכורת. שיחשוב. בעיה שלו ולא שלי".
אבל בסופו של דבר הלך לנו טוב. כוחותינו השמידו 44 טנקים מצריים, הטנק שלי השמיד 9 (!).
טנק אחד שלנו יצא מכלל פעולה מפצצה של מטוס שנפלה במרחק של כמה מטרים ממנו. הוא כוסה בערמות של חול. בטנק אחר נפצע קצין י. ואז בקשר: "נפצעתי !! נפצעתי !! תפנו אותי ! זונות ! תפנו אותי!".
ואז קולו של המגד: "תירגע, נגיע אליך".
בשונה מחיל רגלים, בשריון כל חייל מקבל את כל המלחמה ישר למוח.
לילה יורד ואז מגיע ה"כולם ערים בתאים. קומנדו מצרי מסתובב בשטח". שורה תחתונה, בבוקר, המג"ד עבר מטנק לטנק והעיר את הצוותים הישנים. מה שהבריח את הקומנדו המצרי היו הנחירות שלנו.
באחד הלילות פרשו סביבנו מארבים של סיירת מטכ"ל כדי שנוכל לישון כמה שעות.
חזרה ל"לָמפָּה". (מעניין מי נתן את השם הזה). אנחנו מגיעים למעבר צר, רק טנק אחד יכול לעבור. ראשון עבר, שני עבר, שלישי חטף סאגרים. נדלַק, המט"ק קפץ החוצה כשבגדיו בוערים. מט"ק אחר זינק אליו וגילגל אותו כדי לכבות את האש.
הטען הצליח לצאת אבל מת מכוויות מאוחר יותר. הנהג יצא מתאו וקפץ לפני הכלי קדימה. הוא לא בלם, והטנק המשיך להידרדר ודרס אותו.
אני שומע: "המג"ד נהרג". כאב לי הלב. קולו הרגוע בקשר הרגיע אותי ברמות, במצבים קשים. אחרי כמה רגעים הסתבר שהוא לא נהרג. הוא ירד מהטנק שלו וניכנס חזרה רגלית כי המעבר היה חסום על ידי הטנק הפגוע. המג"ד עבר מכלי לכלי ונתן פקודות בעל פה.
נכנסנו למארב מצרי ! יורים עלינו ואנחנו יורים בחזרה.
פתאום אני שומע באוזניות צרחות איומות: "הייי !! תחזור !!". הסתבר, שמאחד הטנקים שנפגע יצא חייל המום ומבולבל. הוא הלך לכיוון המצרים עד שהם הרגו אותו.
בקשר שמעתי את קולו של המג"ד. הוא אמר בערך כך: "שנחזיק מעמד עד החושך" בטון שונה ממה שהייתי רגיל. כנראה המצב שלנו גרוע יותר ממה שראיתי מתוך קופסת הסרדינים בה אני יושב.
ירד החושך, המצרים הסתלקו ואנחנו יצאנו לחבור לכוחותינו. אנחנו בתוך מצריים, לילה שחור, ראות אפס. הנהגים יושבים עם מדפים פתוחים, הראש בחוץ. כך רואים טוב יותר, מאשר דרך האפּיסקוֹפּים (מאין פריסקופים קטנים דרכם מסתכלים החוצה).
בטנק צנטוריון מדפי הנהג מחורבנים ביותר. קשה מאד לסגור ולפתוח אותם. יש צורך בפטיש שנמצא במתקן מיוחד בתא הנהג. כל עוד המדפים לא סגורים, הנהג לא רואה דבר וגם ירי בתותח עלול לסכן אותו. עשרות שניות קריטיות יכול לקחת עד שהנהג מנמיך את המושב וסוגר מדפים. כך שאם תוקפים אותנו אי אפשר מיד להשיב אש. אבל אין ברירה. מסביב חושך מצריים. (אני מקווה, שהמהנדס הבריטי, שתכנן את מדפי הנהג בצנטוריון, ניצלה באש הגהנום).
נוסעים, כמובן, בלי אורות. אפילו נוריות של מכשירי קשר כוסו בסמרטוטים. אנחנו במאסף.
קנה התותח מופנה לאחור.
אני נוסע אחרי הטנק שלפני, כנראה לפי החוש השישי, שלא ידעתי שיש לי. כשאני מרגיש את חום המנוע של טנק שלפני על הפנים שלי, צריך להאט, אנחנו קרובים מדי.
קר בפנים - קצת גז.
בשלב מסוים אני שומע בקשר קול, כנראה של הרופא, הפונה למג"ד (במבטא דרום אמריקאי בולט): "אני צריך הליקופטר, צריך לפנות מיד את הפצועים".
הליקופטר ! אם כבר, אז למה לא נושאת מטוסים ?!
אחרי רגע קול, כנראה, של החובש: "האינפוזיות הולכות להיגמר. אנשים ילכו. פשוט מאד."
לבסוף הגענו לכוחותינו.
עוד אירוע מ"למפה".
לא הכל זהב ולא כולם גיבורים.
את הסיפור הזה סיפר לי, אחרי המלחמה, נהג טנק, משה לייבוביץ' (מלטש יהלומים במקצועו האזרחי). פגז פגע בצריח של הטנק שלו. הוא התחיל לצעוק בקשר פנים, ושמע דממה בלבד. פטיש, שאמור להיות בתא הנהג, נעלם. ליבוביץ', בחור גבוה וחזק, הצליח להיחלץ מתא שלו אחרי זמן רב ובמאמצים רבים. הוא עלה על הצריח וראה שמפקד הטנק והטען שלו ברחו, פשוט כך. התותחן, י. ר. ניסה להיחלץ לבדו. היה לו פצע קשה בבטן. לייבוביץ' גרר אותו החוצה והעביר לנגמ"ש פינוי, אבל הבחור נפטר זמן קצר אחר כך. הטנק לא בער, דבר שהיה מצדיק, אולי, את בריחת המפקד והטען.
"לָמפָּה" - זה השם שניתן לציר תנועה במצרים במפות צה"ל.