מכתבים שנשלחו מהחזית, מרמת הגולן, ע"י החובש גדעון פרלמן לאשתו נעמי שנשארה בעורף עם 3 ילדיהם הקטנים.

וכך רשום במכתב:

ב"ה יום שני, חול המועד סוכות

לנעמילה יקרה שלי,

המלחמה עדיין בעיצומה ויש פה ושם פצועים.

אתמול נפצע קל הדוקטור שלנו דבר שהשפיע קצת על מצב רוחנו.

אנחנו עכשיו בכפר ציורי מאוד. יש פה מעיין עם מים צלולים ודגים, עם בריכת מים ירוקים ועצי צפצפה מסביבה.

הבתים בנויים מאבני המקום. הם עזבו הכל בפנים הבית: מעילי פרוה של כבשים, שטיחים ישנים, מזרונים תוצרת עצמית, שולחן אחד ועליו שני תרמוסים, מנורת לוקס, מנורת נפט, שני ספלים. על הקיר כמה שטיחים צבעוניים, שעוונית צבעונית, תמונות של בני המשפחה וציור של עקידת יצחק.

כמעט כל בעלי החיים עדיין כאן, אווזים כמו בספרי הילדים, תרנגולות בכל הצבעים, חמורים וכו'.

אתמול כתבתי לך (אני כותב לך כל יום) שאני זקוק לכמה דברים לקראת החורף. במקרה והמכתב ההוא לא יגיע אליך אני כותב שוב: נעליים מס 45 "המגפר", גרביים, קיצי מיצי, שאל, כפפות צמר, תחתוני צמר, נייר כתיבה, מעטפות.

האיש שבא אלינו עם מכונית פרטית ולולב ואתרוג הופיע היום שוב פעם והתקדם הלאה. עכשיו שמענו שהוא כמעט הגיע אל האויב.

היום עברו כמה מיגים, וכולנו התחלנו לירות עליהם והפלא ופלא הורדנו שניים, בטח שמעת בחדשות. קשה להאמין איזה פער יש בין אוירון שלנו ואוירון שלהם.

מחכה בכליון עיניים למכתב מכם. שלכם בנשיקות גדעון.

ב"ה יום שלישי, חול המועד סוכות

לנעמילה אשתי היקרה שלי,

עכשיו כבר כמעט חושך, היה לי יום קשה היום, הרבה פצועים וגם קצת סכנה.

תפסנו סורי זקן אחד שיש לו 4 בנים בצבא. הוא חשב שאנחנו חיילים סורים.

מישהו מהפקדים שלנו דיבר איתו ורצה להרוג אותו. אמרתי לו שאני לו ארשה ואלשין עליו. ב"ה הוא לא עשה את זה.

מצד שני כשאני מחזיק בידיים טנקיסט שרוף צועק מכאבים יש לי חשק להרוג הרבה אויבים, אבל לא שבוי.

מתי כבר יגיעו מכתבים מכם,

ד"ש לכולם. שלכם בנשיקות אבא גדעון.