הזיכרון הוא מכתב שנשלח מהחזית ע"י החובש גדעון פרלמן במוצב החרמון לאשתו נעמי (שנשארה ברעננה עם 3 ילדים קטנים), בערב חג סוכות, 10.10.7.

במכתב נכתב:

ב"ה יום רביעי, שעה 16:00

לנעמילה יקרה שלי תמיד שלום רב,

השמש עוד מעט שוקעת ואני יושב בתצפית להסתכל בשטח שלא יפתיעו אותנו צנחני אויב המסתובבים בשטח.

פגזים מתפוצצים, אוירונים שלנו מתקיפים ואני מחפש תאנים ומסתכל על הציפורים המעניינות.

אני מתכונן לעשות קידוש אבל אין לי יין - אסתפק בכוס תה.

לצערי נזכרתי רק היום שאת נוסעת לירושלים. שלחתי כבר שני מכתבים לרעננה, וחבל.

אם את דואגת אז תדעי לך שזה בהחלט מיותר כי מעט מאוד אנשים נפגעים כאן, למרות כל הרעש. עכשיו אני כבר לא בטוח שהמלחמה תמשך רק שבוע. זה יכול להמשך אפילו חודש, אנחנו מנצחים אבל לאט מאוד.

תעשי במקומי קצת טרזן עם בועז וגם עם עפרה ונדנד עם חגית, תגידי שזה מתנה מאבא לכבוד החג.

אני מקווה שאת עסוקה כהוגן עם שלושת הנודניקים החמודים ובוודאי יש לכם כל מיני בעיות להשיג אספקה כך שלא ישאר לך זמן לדאוג.

היום בא טנדר עם שלושה אנשים מטבריה, קרוב מאוד לקו החזית, וחילקו לכל מי שעובר שקיות עם סנדוויצ'ים וירקות. התפעלנו מאוד מהנדיבות ומאומץ הלב שלהם.

גם בדרך לחזית ביום ראשון עברנו דרך יבניאל וכל אנשי המושבה ילדים ונשים וזקנים המטירו עלינו סיגריות, סוכריות, קלמנטינות, לאורך של שני קילומטרים כאילו במצעד אין סופי.

לאנשים האלה יש לב חם. חבר שלי פה, גם כן חובש, מהרצליה, אמר שהוא בכה ממש, אבל לי רק עמדו דמעות בעיניים.

טוב, יש לי עוד הרבה מה לכתוב, אבל אשמור לי משהו גם לימים הבאים. אשתדל לכתוב כל יום.

ד"ש להורים ולילדים, שלך בנשיקות חמות, גדעון.