שמואל אלטר
ביום הכיפורים 1973 כבר הייתי משוחרר מהצבא כחצי שנה.
בערב יום הכיפורים מעט לפני ארבע אחה"צ התיישבתי עם הורי כדי לסעודה המפסקת, שנמשכה כמעט עד חמש, לא ארוחה רגילה שנאכלת בחטף.
עם סיום הארוחה יצאנו אל בית הכנסת בתל אביב בו התפללנו באופן קבוע בסופי שבוע עם דודי ובני הדודים לתפילת קול נדריי. תפילת ערב יוה"כ הסתיימה בערך בשבע וחצי וחזרנו מרחק קצר לביתנו.
בדרכנו ראינו קומנדקר צבאי הנוסע ברחוב בן יהודה בתל אביב, דבר שהיה מאד חריג משום שלא נסעו רכבים כלל ביוה"כ.
למחרת בבוקר ,כשחזרנו לבית הכנסת, סיפרו חלק מהמתפללים שליד ביתם עברו בשעות מאוחרות יותר רכבים צבאיים על מנת לגייס אנשי מילואים. בזמן תפילת יזכור, יצאנו החוצה ושוב ראינו רכב צבאי.
זה היה מוזר מאד משום שאז אפילו לא היה נהוג לרכב על אופניים ביום הכיפורים. החלה התלחשות לגבי הסיטואציה המוזרה, ואחד המתפללים אמר שהתקשרו אל בנו מהצבא.
אני זוכר בפירוש את השעה בה אמי חזרה לבית הכנסת על מנת לומר לי שחיפשו אותי מהצבא, 12:45.
רצתי הביתה על מנת להתקשר ליחידה ונאמר לי כי מכיוון שאני ראש חוליה עלי להפיץ את הצווים הנמצאים ברשותי ובסיום להגיע ליחידה. תכננתי עפ"י רשימת הכתובות את המסלול המהיר ביותר בו אלך. ברחוב הראשון התגוררו שלושה חיילי מילואים.
לאחר שמסרתי את הצו לחייל השני ויצאתי מחצר הבית ניגש אלי בחור שנראה חרדי ושאל אם יוכל לעזור.
לשבריר שניה זה נראה מוזר, אבל הוא התעשת במהירות ואמר: יש לי רכב ואני יכול להסיע אותך לכל אחד שאתה צריך למסור לו צו. נעניתי ברצון וכך דילגנו בין לא מעט כתובות על מנת למסור את הצווים כשלחלק מהאנשים היה צורך לחזור פעם נוספת.
תוך כדי חלוקת הצווים הושמעה אזעקה, הפעלנו את הרדיו ברכב ושמענו את הודעת ראש הממשלה גולדה מאיר ע"כ שפרצה המלחמה.
לאחר שסיימנו את חלוקת הצווים שאלתי את הבחור אם יוכל להסיע אותי הביתה כדי שאאסוף ציוד ואסע ליחידה אך תשובתו הייתה שלילית מבלי להסביר. הבנתי את סירובו היטב: כשמדובר בפיקוח נפש עבור חלוקת צווי גיוס מוכן אדם חרדי כמוהו לנסוע ביום הכיפורים, אך כשמדובר בהסעה מסוג אחר אין זה פיקוח נפש.
הודיתי לו מאד על מה שעשה עבורי והמשכתי רגלית הביתה לאסוף ציוד ומשם ליחידה.
שירתי במילואים מצהרי יוה"כ ועד ערב ליל הסדר