זיכרון ילדות: יום כיפור, 6 באוקטובר 1973.

שעת צהריים, הפסקה בין תפילת מוסף לתפילת מנחה של יום כיפור.

המקום: הבית של סבתא, מרכז תל אביב, לא רחוק מהקריה.

הנוכחים: סבתא דבוירה ואני. אזעקה עולה ויורדת.

אשר יגורנו בא לנו. מלחמת יום הכיפורים.

קומה שלישית, בית ללא מקלט. "סבתא" אני אומר "צריכים לרוץ למקלט". היא עומדת מול המראה, מסדרת את שערה, שמה ליפסטיק, סוגרת את התריסים ואומרת לי: "עמירשקה, הנאצים ימח שמם לא הצליחו לשים עלינו יד, נראה לך שהמצרים יצליחו?".

הייתי בן אחת עשרה. עוד לא הבנתי מה זה קור רוח של לוחם קומנדו עם סכין בין השיניים.

מה שכן הבנתי זה שאלך אחרי האשה הזו לאן שתאמר. לעולם.

החרדה עברה, בנינוחות נעלנו את הדלת וירדנו למקלט הציבורי שמעבר לכביש. מאוחר יותר באותו היום, סבתא דבוירה אמרה לאבי שכבר נקרא להתייצב, ארז תיק עם בגדים, לבש מדים, והיה כבר בדרך לחזית:

"מנחם, שב תאכל". אבי עליו השלום פנה אליה ואמר: "אבל אמא (הוא תמיד קרא לה אמא למרות שלא היתה אמו), יום כיפור היום".

היא שמה את כף ידה על כתפו, ולמרות שהיה גבוה ממנה בראש לפחות, וחזק ממנה פי כמה, הושיבה אותו בכח על כסא, והניחה לפניו צלחת מרק מהביל עם לוקשען (אטריות). "תאכל מנחם" אמרה, "מי יודע מתי יזדמן לך לאכול שוב".

אבי עליו השלום נכנע, וגמע את המרק עד הטיפה האחרונה.

לימים התברר שהפעם הבאה שאכל היתה ליד תעלת סואץ, שלושה ימים לאחר פרוץ הקרבות.