זהו זיכרונו של סבי- אורי אברהם ז"ל שהשתתף במלחמת יום כיפור כחייל סדיר.

את הסיפור הזה סיפר לי לפי כשנתיים במסגרת עבודת שורשים שעשיתי בבית הספר. הספקתי לראיין אותו לפני מותו, הראיון מתועד אצלי גם בצילום.

אציין כי בכל פעם שהיה מספר את הסיפור הנ"ל על המלחמה היה מתרגש וציין, לא פעם, כי היה שמח אם היה מגיע עמו לרדיו ולעיתונות.

אני שמחה שיש לי את ההזדמנות לחלוק את הסיפור הזה כאן ומקווה מאוד שתינתן לו הבמה. אולי כך אצליח אני להגשים לסבי ז"ל את משאלתו - שסיפורו יפורסם במדיה.

להלן תמלול הראיון שלי עם סבא אורי:

"אני רוצה לספר סיפור מהצבא, אני מצטער שלא הוצאתי אותו החוצה לרדיו ולעיתונות.
במלחמת יום כיפור הייתי בן 19- התגייסתי, פרצה המלחמה (יום הכיפורים).
היינו במצרים, בסיני, במעוזים- בתעוזים.

עם פרוץ המלחמה עברנו לצד המצרי, הייתי נהג מג"ד באיזה שהוא שלב.. ובלילה בחניון, לילה אחד כשאנחנו יושבים בלילה של הפסקת האש, אנחנו יושבים שני טורים של טנקים, אחד ליד השני וכל הרכבים הקטנים מה שנקרא "החומים"- ג'יפים, משאיות... הם יושבים באמצע, כדי שהטנקים יגנו עליהם.

אני מסתכל ואני רואה, בחושך, משאית וג'יפ נכנסים לחניון שלנו, לכיווננו ללא אורות. אני מהר אומר למג"ד: "יש פה תנועה לכיוונינו".

הוא (המג"ד) אומר לי: "אולי זה שלנו..." אמרתי לו: "לא, לא נראה לי- תעיר את הטנקיסט שיאיר!" הוא נתן תאורה עם פרוז'קטור חזק שיש על הטנק. זה היה באמת ג'יפ מיצרי ומשאית מצרית! ישר פתחו באש לקראתם, הם נעצרו.
ולא יודע למה- רצתי אליהם, פתחתי את הג'יפ.

אני רואה קצין מצרי ושני חיילים שנפגעו - לא רציני, מירי שלנו, ושלושה חיילים שבויים שלנו- מילואימניקים ישראלים. אחד מהם (מהמילואימניקים) חטף כדור ביד, הוא אפילו לא בכה על הכאב, אלא בכה מרוב שמחה שהצלנו אותו ותפסנו אותם.

זה מלווה אותי הסיפור הזה משנת 73 עד היום (2021), חרוט בי חזק".