רציתי לתאר מנקודת מבט של ילד בן 8 שגדל בשיכונים בערך מול בית החולים איך חוויתי את מלחמת יום כיפור,

זה התחיל משכנה שצעקה לכל הילדים: "תעלו הביתה"

השכנה אמרה את המשפט הזה בארשת פנים רצינית וקודרת, כאילו שהיא יודעת משהו שאנחנו הקטנים לא ממש יודעים או מבינים.

פסענו אני והוא הביתה, הרחוב היה שקט ולא היה שום סימן לדרמה שמתחוללת בגבולותיה של המדינה הצעירה והחדשה.

אמא כהרגלה הכינה לנו ארוחה חמה, למרות שזה היה יום -כיפור, הילדים (התכשיטים שלה) צריכים לסעוד.

אבא( שנפצע במלחמה הקודמת ולא גוייס )הדליק את הטרנזיסטור הגדול שניצב במטבח, השעה היתה 1400.

קול דרמטי של שדרנית בישר:"מלחמה פרצה בים באוויר וביבשה" היה שקט מתוח אצלנו, דריכות כזו שמערבבת פחד והמתנה לבאות.

לאט לאט ראינו גברים חוזרים לבתיהם עטופים בטליתות, השקט שהיה נגדע.

תנועה הולכת וגוברת של רכבים זרמה לבסיס חיל-הים הסמוך לביתנו.

שירדנו לכביש הראשי ברחוב:העלייה-השנייה",ראינו שבחנות העיתונים של ציפורה מונחים עדיין כל החוברות בסדר מופתי: להיטון עולם הבידור סינרומן עם תמונה של דן כנר פנדל-חוברת של עולם הכדורגל משטרה-מגזין כזה על שוטרים וגנבים אצבעוני-חוברת לילדים עם דפים לצביעה והפתעות לילדים.

כעבור שעות ספורות התחילה שיירה אוירית של מסוקי סיקורסקי נדמה לי לנחות במנחת של בית-חולים "רמב"ם".

המנחת שם מוצב בראש השובר גלים, בימים רגילים זה מקום יפה ומיוחד, הנוף שנשקף שם מתצפת על כל מפרץ-חיפה בואכה עכו, בימים של ראות טובה ניתן לראות את הנקרות הלבנות בראש-הנקרה.

התאספנו שם חבורה של ילדים בכיתה ב, רובם נאלצו לראות כיצד אוספים את אבי המשפחה לחזיתות בצפון ובדרום, אנחנו הילדים החלטנו גם להירתם במהלך המלחמה למאמץ הלאומי ויהי מה.

נכנסנו למתחם האחורי של בית-החולים הזה שבנוי מאבן ישנה כזו ועצובה, הקירות הפעם היו קודרים מתמיד.

אחיות ונערות צעירות ששימשו ככח-עזר הופתעו לראות חבורה של ילדים קטנים עם ברק בעיניים, לא חלפו עשר דקות ואנשים עם חלוקים לבנים ניגשו אלינו והפצירו בנו לעזוב את המתחם במהירות.

נאנחנו באכזבה, אבל לא באמת עזבנו.

הסתקרנו אלונקות אלונקות נפרקו מבטן המסוק,רופאים אחיות וכל מי שיכל לעזור נשאו אותן לחדרי הניתוח , חלקן לצערנו הורדו היישר לפינה אחורית של בית החולים שבלוח נחושת נכתב עלייה: חדר-מתים.

למחרת או כעבור יומיים או שלושה בערבים שררה עלטה כמעט מוחלטת ברחובות ובכבישים, פנסי המכוניות נעטפו בנייר צלופן מרשרש, כזה שמשמש בימים שמחים וטובים יותר לעטיפת בונבוניירות .

היה חשש ביישוב שהמיגים הסורים ינחיתו מהלומה אווירית על חיפה, על הנמל שלנו או חלילה על מתקני בתי-הזיקוק הסמוכים. בכלל היתה ברחוב תחושה של אסון לאומי והתגייסות של כל המדינה והעם.

אני זוכר רכבים מסוג קונטסה או פיז'ו עם לוחית קרטון בחזית וכיתוב:להדר בשירות,", לעיר התחתית בשירות" מסתבר שרוב נהגי המוניות ונהגי האוטובוס נקראו ונרתמו לחזית וכנראה שמשרד התחבורה הוציא חוק זמני שמתיר לפרבייטים לאסוף נוסעים