"מבעד לעבותות " גרסת יום כיפור- פרק א'

הסרט העצמתי החדש, "המזח" מעורר גם אצלי זכרונות והבזקים ממלחמת יום כיפור הקשה. עולות תמונות, נזכרים בסיטואציות מורכבות, צצים הרהורים פילוסופיים, הכל צף ועולה ומוטב שכך.

במה להתחיל?

שמו של אחד מספריה של הפלמ"חניקית נתיבה בן יהודה, נקרא: "מבעד לעבותות". הספר מתאר בכישרון רב את ארועי מלחמת העצמאות מנקודת מבט של לוחמת אמיצה בגליל העליון. העלילה מתפתחת ללא פאתוס וללא דברי כיבושין, ואינו חוסך בתאור המחיר הכבד .

שם הספר רומז על סיפור עקידת יצחק אבינו, אלא שהפעם היצירה אינה מתוארת מזווית עיניו של אברהם האב המיוסר, אלא מנקודת מבטו של יצחק, הבן שעומד בקרוב להפוך לעולה.

הסופרת היטיבה לבטא שהדור שלה, הוא למעשה ה"יצחק" המודרני, "מגש הכסף " של אלתרמן.

תחושה זהה בדיוק אני חש לגבינו, דור לוחמי יום-כיפור.

מחדלים מרובים, אטימות, גבהות- לב של מדינאים ואנשי צבא יהירים, גרמו ל"יצחקים" בני דורי, לשלם מחיר כבד מנשוא. זוהי מלחמה שאני מרבה לחשוב עליה, לא רק משום שנטלתי בה חלק פעיל, אלא בעיקר מפני שלדעתי, המערכה העקובה הייתה יכולה להימנע!

אין כאב גדול מכך.

לא מזמן צפיתי בתמונת המחזור של בני כיתתי מטבריה, עם סיום כיתה ח' .

מתוך כיתה של 40 תלמידים, 3 חיילים נפלו בקרב: מומי סויסה, שלמה ביידץ', מיכה גולדמן. חבר לכיתה נוסף , רן טריפון, נהרג באותה עת בתאונה צבאית, והחלל החמישי, דני נחושתן, לוחם מצטיין מחיל הים, סבל לאורך שנים מהלמות קרב בעקבות יום כיפור, עד אשר שלח יד בנפשו. לכל הדעות זהו מספר עצום שאינו מתקבל על הדעת , ואינני מונה כלל את חבריי למלחמה, חללי פלוגת התעלה הנח"לאית.

את הצלקות הרבות חשות עד היום משפחות הנופלים, פצועי הגוף והנפש, ובמידה מסויימת כל הדור שלנו.

הסיפור האישי שלי מתחיל באוגוסט 73. אני לקראת השחרור המיוחל, והמסלול המגוון שלי כנח"לאי עומד להסתיים: היאחזות, לוחם בגדוד 50, בט"ש, של"ת בקיבוץ היעד ראש הנקרה, ולפני השחרור נקראתי לתעסוקה מבצעית בתעלת סואץ.

המשימה שהוטלה על הפלוגה שלנו היתה שגרתית : אחזקת מוצבי קו בר-לב, בגזרה הדרומית של התעלה.

כזכור, אלו עדיין ימי האופוריה של אחרי "ששת-הימים", הצהרות יהירות של מנהיגינו כגון:

"מוטב שארם א-שייך ללא שלום, אנחנו הצבא החזק במזרח התיכון ועוד."

בחזרה אלינו:

כל לוחמי הפלוגה נשלפו כמוני, מתקופת השל"ת.