אני זוכרת את בן-דודי, קובי, בקומתו התמירה וחיוכו הנצחי. נסך גדלות-רוח ואמפתיה.

באירועים משפחתיים, היה תמיד עם בני-הדודים הגדולים. הייתי רק בת 8 וחצי כאשר אני הולכת למרפסת ושלוות יום-הכיפורים מופרת מרכבים צבאיים השועטים ברחוב לכל עבר.

ישר ידעתי ש"קרה משהו".. זוכרת שבכל אזעקה - קפצתי וירדתי ראשונה למקלט שאמא לא תדאג - הרי היתה צריכה לשאת את אחותי בת ה- 3 מורד 5 קומות בכל פעם ללא מעלית.

זוכרת אנשים הולכים ברחוב טרודים ברוב-קשב לשמע רדיו-טרנזיסטורים אותם הצמידו בידם לאוזנם מצד אחד (עדיין לא היו אז אוזניות..). לשכנה שבנה היה מגוייס ירדתי להקל מעט מדאגתה.