ממלחמה למשפחה

כרשג"דית בגדנ"ע, קיבלתי ערמה גדולה של "מכתבים מתוקים לחיילים".

התבקשתי לחלק אותם לתלמידות ולתלמידי ביה"ס ע"ש א. תגר באשקלון, כדי שיכתבו כמה מילים לחיילים בחזית.

חזרו אלי כארבעים מכתבים ריקים... מה לעשות? משימה זו משימה! ישבתי וכתבתי בכולם! מאוחר יותר הבנתי שהדודות של הועד למען החייל הצמידו לכל מכתב משהו מתוק... לאחר כמה ימים התחילו להגיע מכתבי תשובה...

הגיעו אלי 10 מכתבי תשובה, עניתי לכולם, בשמחה,אבל לאחר כמה שבועות בחרתי להמשיך להתכתב רק עם חייל אחד, שלא היו לו שגיאות כתיב וכתב לי מכתבים ארוכים.

אפילו שלחתי לו חבילה מושקעת מאוד: לכל דבר בחבילה הדבקתי פתק עם ברכה/בדיחה/ציור.

בחופשה הראשונה של יוסי צחורי מהמסייעת בגולני, הוא התקשר אלי ובקש שנפגש. הייתי בת 16, התרגשתי מאוד ואמרתי לו שאלבש חולצה כתומה, כך יזהה אותי, בתחנה המרכזית באשקלון.

הגיע חייל, מזוקן ויפייפה, ישר התאהבנו... שתינו קפה בתחנה, הלכנו אלי הבייתה, כדי שאמא תדע עם מי אני ואז, מונית לסנוקר במיגדל.

שחקנו סנוקר, אכלנו עוגת פרג מעולה(מאקוש) של מוסקוביץ' ושתינו עוד קפה. בדרך חזרה, לביתי, כבר ישבנו יד ביד והפרידה הייתה ממש קשה...

לימים, הסתבר שיוסי, ירד מהקרב על החרמון ולהפגש איתי, נתן לו עוד בטריה, להמשך המלחמה והשרות הצבאי.המשכנו להתכתב, נפגשנו כשאפשר ולאחר שנתיים וחצי, נישאנו, להפתעת כולםן (הייתי צעירה מאוד: רק בת 18...)אבל, היינו בטוחים שמה שצריך כעת זה ללדת ילדים!