שלשה שבועות על ההר, מתוך הספר שלי: ״הבזקי מלחמה״ ״למחרת, לאחר אותה לילה ארוך שבו ראינו את מסוקי הקומנדו המצריים טסים כמטחווי יד מאתנו, היינו עסוקים בתיווך קשר, שמירה על עצמנו ועוד משימות מלחמתיות. התחלנו להתארגן לשהייה ארוכה במקום. צוידנו במנת קרב אישית שאמורה להספיק ליום לחימה אחד ולקחנו אתנו מספר ג'ריקנים עם מים לבערך יומיים, לא תיארנו לעצמנו שנאלץ להתקיים מהמנה האישית ומשתי המימיות, במשך כמעט ארבעה ימים! הן הבטיחו לנו מפקדינו שלמחרת הגענו תגיע גם האספקה. לאחר שהייה של שלשה ימים שבה אכלנו כמעט גם את הקרטונים של מנות הקרב, ולאחר שכבר אזלו לנו המים, הגיע סוף, סוף הליקופטר משונה למראה, של חברת נתיבי נפט, אשר תפעלה את שדות הנפט באטור – לא רחוק מראס סודאר ואשר המשיכה להפיק נפט ולמכור אותו גםתוך כדי המלחמה. היה זה מסוק צהוב שנראה כמו יתוש עם מצופי נחיתה שחורים ששיוו לו מראה עוד יותר מוזר ועוד יותר יתושי. אלא מאי, כל כך שמחנו לראות שסוף סוף מגיעה האספקה המיוחלת והמובטחת וכל כך התאכזבנו כאשר ראינו שבגלל הרוחות העזות שנשבועל ההר, לא יכל המסוק הקל לנחות והטייס המסכן נאלץ לשוב על עקבותיו מבלי שנחת למרות כל מאמציו ההרואיים. שוב ושוב ניסה לנחות אבלבכל פעם שניגש לנחיתה, היטלטל המסוק בפראות מצד לצד תוך שהוא משמיע נהמות מנוע ורעשים השמורים רק לכלי טייס שכמותו, כמעט נחבטבקרקע ושוב עולה למעלה, הולך סביב שוב ושוב מנסה ומתייאש ועוזב אותנו לאנחות לאחר כעשרה ניסיונות לא מוצלחים לנחיתה. כך נאלצנו ללגום ארבע לגימות מימיה ליום בלבד ולרעוב ממש במשך יומיים עד שאיומינו לנטוש את המקום, אבל במיוחד עצם העובדה שאזל הדלק לגנרטור ותחנת הממסר חדלה לתפקד, דחפה את מפקדת האוגדה לשלוח לנו סוף סוף אספקה במסוק בל 205 צבאי אשר התגבר על הרוח ונחת בשלום אצלנו על המצוק. חיבקנו ונישקנו את הטייסים אשר לא האמינו שבמקום כזה נידח ישנם שמונה חיילים וקצין, אשר ממש רעבו ללחם. נזכרתי בסיפורים של אבי מהשואה, על איך שהבטן מתכווצת והרגשת הרעב הורגת אותך ולא נותנת מנוח. כל הלילה קרקרה בטננו והצמא הטריד אותנו ביום, כך שבאמת הרגשנו שניצלנו ברגע שהמסוק נחת. התנפלנו על ככרות הלחם, אשר היו בני שבוע ימים לפחות ואשר בימים כתיקונם, בוודאי לא היינו נוגעים בהם, כעת הם נראו לנו כמעדן מלכים והסרדינים אשר נוספו אליהם ממנות הקרב החדשות, בכלל גרמו לנו לאושר בל יתואר. כך נהפכה שגרת חיינו למעשה לציפייה ארוכה ויום יומית ולהתעסקות מתארכת בהגעת המסוק ולניחוש האם יוכל לנחות או לא עקב הרוחות ותנאי מזג האוויר. מאז נחיתת הבל 205 הצבאי, המשיך לפקוד אותנו רק המסוק הקל של נתיבי נפט, אשר יכל היה לקחת רק מטע.