שמעון שבס
יום הכיפורים שלי
שלושה ימים לפני מלחמת יום הכיפורים, אני מזכיר קיבוץ אפיק, נער בן 21, חודשיים לאחר שחרורי מצה"ל, פוגש את אלוף פיקוד הצפון, חקה חופי, באירוע באפיק.
חקה בא לברך לכמה דקות. לפני שנעלם בחופזה הספיק להגיד לי שהוא מאד מודאג. אמר ״אתם לא חשים בזה אבל אנחנו בכוננות מטורפת, בקריה לא מבינים את מה שמתרחש, יש חשש אמיתי שתפרוץ מלחמה.
מיד הבנתי שעלי לדאוג לחייהם ובריאותם של כ150 חברים בהם כ80 נשים ו5 ילדים .
6 באוקטובר 7:00 בבקר .קצין הגמר פיקוד צפון, אל״מ צבי רסקי מתקשר. היום נפתחת מלחמה, תפנה את הנשים והילדים במיידי.
הזעקתי את נהג אגד מעין גב ואמרתי , מקס מלחמה, תגיע במהירות ותפנה את הנשים, ילדים ובלתי לוחמים.
6 באוקטובר 2:00 בצהריים. הפגזה מטורפת של פגזי תותחים ומרגמות.
אנחנו, צעירים מאד, משוחררים צעירים, נכנסים למקלטים.
ב4:00 נפסקת ההפגזה לכמה דקות יוצאים החוצה לשאוף אוויר, רביעיות של מטוסי מיג סוריים בשמי רמת הגולן. ולאחר מכן רביעיית סקייהוק של חיל האויר טסים בגובה נמוך מעלינו ושני מטוסים מתפוצצים באוויר וטיס שנוטש וצונח, רעש מטורף, מחריש אוזניים.
ואנחנו מביטים אל על ומיואשים. ידענו שאין שריון בסביבה, רק גדוד 50 באל על. אין כוחות ואנחנו חשופים. עברנו את הלילה בחרדה עצומה. היינו ערים והסתובבנו בין הפגזה להפגזה.
לפנות בקר הוראת פנוי כללית .אנחנו שומעים באור ראשון רעש של טנקים. ידענו שהם לא שלנו. איש לא מבין עד היום למה הם נעצרו באזור אל על ולא המשיכו הלאה.
הגברים פונו במכוניות של הקיבוץ . נשארנו 3: מושקו ז׳ל, גדי זמטר ז׳ל (נפל שבוע אחרי בקרבות במובלעת הסורית), ואני. עזבנו בדמעות. לא היינו בטוחים שנחזור.
נעלתי את השער של הקיבוץ במנעול ועזבנו מבלי להגיד מילה עם עיניים דומעות.
גדי הצטרף ללוחמי שריון שעלו לגולן. מושקו ליחידתו ואני בטרמפים לקצח׳ר ברמלה למפקדת חטיבת הצנחנים 80, שרק צורפתי אליה שבועיים קודם.
והחיטה
צומחת שוב
מרמלה עלינו בחזרה לרמת הגולן דרך גונן, פלוגה של צנחנים במילואים. זמן קצר אחרי שנכנסנו ללחימה מול הסורים נפגעו שניים מהנגמ"שים.13 חבר'ה נהרגו במכה. הראשונים אך לא האחרונים.
אחרי יומיים של קרבות ברמת הגולן ירדנו לשאר יָשוב. מישהו החליט שהגדוד שלנו צריך לטפס לחרמון הסורי, והתחלנו בנוהל קרב ובאימונים. למרבה המזל, אלוף הפיקוד חופי הבין שזו משימת התאבדות והפקודה בוטלה. לא שציפה לנו משהו יותר טוב, כי משם נשלחנו ישר לסיני.
טסנו ממחניים לשדה התעופה בלוד, שם עלינו על מטוס סטָרטוֹקרוּזר שנחת ברפידים. כוח של ארבעה
ג'יפים מהפלוגה שלנו סופח לגדוד הסיור והנ"ט של חטיבה 80 בפיקודו של נתן שונרי, שאחד מקציניו היה מיכה בן-ארי (קפוסטה), מיוצאי יחידה 101 . יחד איתם נלחמנו בחווה הסינית, אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה.
יצאנו משם בעור שינינו. בזכות מפקדי עודד גרפונקל, איש מושב חצבה שבערבה, יצאתי משם בחיים. הוא היה מספיק חד וערני כדי להזיז אותנו מסוללת עפר, כמה שניות לפני שספגה מטח טילים.
לעולם לא אשכח את שמיכות הצמר הדהויות שבהן כיסינו את מתינו לאחר הקרב. אני זוכר עד היום את הריח שלהן. כיוון שלא היו לנו מספיק שמיכות, כיסינו שתי גופות בשמיכה אחת כשהרגליים
מבצבצות החוצה.
לפני שעזבנו את אזור החווה הספקתי להיפרד במבט מחברי, יחיאל (חיליק) שונרי מעין זיוון, שנהרג לא רחוק ממני בצומת "לכסיקון-טרטור". המלחמה תפסה אותו בלונדון, במהלך טיול באירופה, והוא חזר מיד לארץ. כשנהרג חשבתי: הלוואי שלא היה מוצא מקום על הטיסה.
חיליק נולד וגדל בקיבוץ בית השיטה. 11 מבני הקיבוץ נפלו במלחמת יום הכיפורים, והוא אחד הנופלים.
לזכרם נכתב השיר "החיטה צומחת שוב", ובכל פעם שאני שומע את המילים
המצמררות מפיה של חוה אלברשטיין, אני חושב על חיליק.
הן זֶה אוֹתוָ
העמק, הן זה אותו הבית
אבל אתם הן לא
תוכלו לשוב.
ואיך קרה, ואיך
קרה ואיך קורה עדין
שהחיטה צומחת שוב.
מחפש מסתור
יותר מארבעה עשורים חלפו מאז המלחמה ההיא, ואני עדיין מתעורר לפעמים בבעתה באמצע הלילה. מראה גופות חבַרי, מבותרות ושסועות, חוזר ורודף ולא עוזב אותי.
הייתי בן 21. המלחמה היתה שירות המילואים הראשון שלי. כשאני מתבונן היום בבנִי עילי, שהוא באותו הגיל, אני מבין עד כמה התפיסה שלי אז את עצמי כאדם בוגר, כלוחם וכמתיישב, היתה נאיבית. חשבנו שאנחנו יכולים לעשות הכול, שהשמים הם הגבול. ואז באה המציאות וגבתה מאיתנו מחיר אכזרי.
הזמן מרפא הכול, אומרת הקלישאה, ואני תוהה איך זה שחלפו כל כך הרבה שנים ואני מרגיש שאני עדיין שם, על הגדה המזרחית של התעלה, מותש, מבועת, חופר שוחה כאחוז אמוק כדי שיהיה לי היכן להסתתר מעשרות קטיושות שנחתו עלינו בצרורות.
לא היה לי מושג כמה מהיר אני יכול להיות עד שלא צפיתי מה עושה קטיושה לגופו של חייל שלא חפר מספיק מהר. מי שעמד לצדו יכול היה לחוש את כובד גופו כשנחת
עליו רגע לאחר מכן.
הצורך להתגבר על הרעש, האבק והאימה, ולגייס כוחות כדי להמשיך לנוע, התיש אותי. כשסיימתי לחפור את השוחה הייתי כל כך עייף, שלמרות ההפגזה הקשה נשכבתי בה רצוץ וחבול, הנחתי את ראשי על אבן ונרדמתי.
לפנות בוקר קיבלנו הוראה להתחיל לזוז לקראת חציית תעלת סואץ. התרוממתי מהשוחה ומבטי נפל על האבן שנרדמתי עליה. כאילו שהמציאות מסביב לא היתה הזויה דיה, גיליתי שנרדמתי על אנדרטה. קראתי את ההקדשה שנכתבה עליה: ,3.10.1969 לזכר מפקד המחלקה, סגן ישי רון ז"ל, שנפל במלחמת ההתשה, ולא יכולתי להאמין. ישי רון היה שכן שלי בגבעתיים ואחיו של חברי הטוב לכיתה, ערן רון. הוא נהרג מפגז מצרי על גדות התעלה, קיבל את עיטור המופת לאחר מותו, וחבריו ליחידה בנו לזכרו את האנדרטה במקום שבו נפל.
בתוך כל התופת, לגלות שמצאת מחסה על אנדרטה של מישהו מהבית, היתה חוויה מטלטלת שגרמה לי להבין את מורכבות החיים. דברים קורים, והם למעלה מכל דמיון, וגם אם הכאב שאתה חש הוא עצום אתה צריך לדעת איך לשאוב מהם כוח. וזה מה שעשיתי. זה מה שניסיתי לעשות, כשהייתי צריך לקבור את החברים שלי. לעבור מבית קברות... לבית קברות... לבית קברות... המון בתי קברות. בהתחלה
קברו אותם בבתי קברות זמניים בבאר שבע, בנהריה, בקיבוץ בארי ובעפולה, ואחרי זה
התקיימו הלוויות. הורים שכולים, הספדים, אמהות זועקות מכאב, ואני עומד שם, והחברים
הכי טובים שלי לא.
רציתי למות.
מי
מכוון פה?"
צלחנו את התעלה תחת מטר של פגזים וקטיושות, וב22- באוקטובר הגענו למבואות איסמעיליה. נותרנו שם תקופה ארוכה, עד אחרי החתימה על הסכם הפרדת הכוחות, מעמיקים את אחיזתנו במטעים שסביב
העיר. לימים טסתי עם רבין מעל המטעים האלה, בדרכנו לפגישה עם מובארק בארמונו שבאיסמעיליה.
הבטתי מהחלון וחשבתי איזו דרך עשיתי מאז ועד עתה. איבדתי במלחמה 12 מחבַרי הטובים - מקן בורוכוב בגבעתיים ומשירותי בנח"ל ובצנחנים. חזרתי לקיבוץ שלי אחרי חודשים שלא הייתי בו. אפיק עצוב, שקט, רק קולות הציפורים נשמעים ברקע.
אני נעמד לפני חדר האוכל ונזכר איך נפרדתי בברכת "גמר חתימה טובה" מחברי מהגדוד שבאו לאכול אצלנו את הסעודה המפסקת. בני, אבנר, מנחם... רגע אחד הם היו האורחים שלנו, ולמחרת בלילה הם כבר לא היו בחיים.
מחזור שלם נגמר. חללים, פצועים, שבויים ואנחנו, שלכאורה שרדנו את הקרב אבל נותרנו שרוטים.
חזרנו משם רק כדי לגלות את גודל האסון - את אוזלת היד, את הרפיסות המחשבתית, את היוהרה, את האטימות והטיפשות שהובילו למוות ולסבל המיותר הזה.
ביום שבו שבתי מהמלחמה אל הקיבוץ שלי הבנתי שעומדת בפני ברירה: לשקוע בייאוש לנוכח האובדן, התסכול והכעס שחשתי, או לגרום לכך שדברים יהיו אחרת. בצומת הזה החלטתי שבמקום למות אני בוחר להיוולד מחדש כאדם בוגר, כאדם משפיע שפועל כדי לשנות את הסביבה שבה הוא חי, כדי שהמחדלים של המלחמה האיומה הזו לא יישנו.
הדור שלי שילם מחיר בלתי נתפס במלחמת יום הכיפורים, אני נשארתי חי והרגשתי חייב, חייב לאלה שהלכו - למעשה אני מרגיש חייב עד עצם היום הזה - ובי נשבעתי כי אפעל במלוא המרץ ואנצל את כל היכולות שלי כדי שצפון הארץ יהיה חבל ארץ פורה ומשגשג. מבחינתי, זו היתה הצוואה של כל החברים שאיבדתי בקרבות