מלחמת יום הכיפורים תפסה אותי בגיל 19, בהיותי חייל צעיר בשירות סדיר.

הייתי אלחוטן בחטיבה 14, בבסיס טסה, במרחק של כעשרים קילומטרים מתעלת סואץ.

הבסיס שלט על המעוזים שעל גדות התעלה, בגזרה המרכזית. אני עוד זוכר את שמותיהם של חלק מהמעוזים - חיזיון א, חיזיון ב, לקקן, מצמד ופורקן.

עשיתי את משמרתי בבונקר, שהיה המטה השולט על קו המעוזים, או בשמו הידוע יותר - קו בר לב, וממנו קיימנו קשר מתמיד אתם.

זו הייתה שבת חמה. השעה הייתה שתיים בצהריים כשקיבלתי בקשר הודעה מפחידה.

היתה זו הודעה קצרה ונרגשת מאחד המוצבים, שניפצה את השלווה הרדומה של יום הכיפורים.

לשון ההודעה הייתה קצרה - מטוסי אוייב חצו את תעלת סואץ לכיוון בסיס טסה. עוד לפני שעיכלתי את ההודעה הרעידה את הבונקר רעידה אדירה, שלחה גלי אבק והאפילה אותו לגמרי.

הייתה זו פצצה רבת עוצמה שהטיל על הבונקר אחד המטוסים שהגיעו. פנים הבונקר בקושי נראה מבעד לערפל העבה של האבק. הייתי בטוח שזוהי תקרית גבול כלשהיא, לא מלחמה.

אז, החלו להישמע הדי התותחים הרבים מספור שהפגיזו את הבסיס שלנו ואת הגזרה כולה.

טילים שוגרו לעברנו פעם אחר פעם וברשת הקשר החלו להישמע הקריאות הנואשות לעזרה והזעקות מהמעוזים שהבונקר שלט עליהם.

רק אז התחלתי להבין שמדובר במלחמה.

שעות רבות קיימנו וניסינו לארגן למעוזים סיוע אווירי ואחר. במעוז חיזיון ב שאיתו היה לי את עיקר הקשר, נשמעו תחנונים לסיוע אוירי אבל הם נענו ריקם. נכנסתי ללחץ איום והתחננתי לפני המפקדים שיעשו משהו, שישלחו אליהם סיוע אבל נעניתי בסירוב גס, כמעט ברוטלי, בטענה שאי אפשר לסייע להם משום שיש דברים חשובים יותר.

ברקע נשמעו כל העת זעקות הפצועים ותחינות האנשים שבתוך המעוזים, חלקם כבר גוססים.

אני זוכר את קול צרורות הירי מחריש האוזניים של החיילים המצרים המחסלים את החיילים שבמעוזים. הדבר לא הרפה ממני שנים רבות ואף לא מרפה ממני עד עכשיו. הרגשתי שאני עד לטבח. זה היה נורא.

הפנמתי בצורה הולכת וגוברת שבקרוב אמות. חיילי האויב התקרבו והלכו והרי המרחק מן התעלה היה קצר.

הבנתי ששעותי ספורות.

ההכרה שאני עומד למות חדרה בי עוד ועוד עד שלבסוף השלמתי עם המוות.

דמיינתי באיזה עמדה אהיה כשיישלחו אלי צרורות הירי או הרימונים שישוגרו אליי, ובאיזו זווית אקבל אותם. ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה הגיעה אלינו השיירה הראשונה של הכוחות, ביניהם הטנקים. בראשה עמד אריק שרון שגויס כאלוף במילואים.

הוא הגיע אל פתח הבונקר ושאל אם יש שאלות. הייתי הראשון לשאול. שאלתי שאלה פשוטה: "מה הולך לקרות?" אריק שרון הסתובב לאחור והצביע אל הטנקים שעמדו בראש השיירה. "אתה רואה את הטנקים האלה? אנחנו הולכים לנצח."