היתה זו הפעם השניה שבעלי לקח את התרמיל המוכן, עלה על המטוס אותו עזר להעמיס יום קודם, בדרכו להצטרף אל יחידתו שהתקדמה תוך קרבות מרים לעבר התעלה.

ביוני 67 היתה הפעם הראשונה כאשר יצא ללימודים. אני עוד נשארתי בארץ... ימים ספורים אח"כ הצטרפתי עם שני ילדי (6 ו 3). נחתנו בנתב"ג החשוך.

אימי ואחותי קיבלו את פנינו. בעלי אריה אריאלי שנחת מספר ימים קודם לכן יצא במרדף אחר היחידה שלו ונעלם. איש לא ידע היכן הוא. מסתבר שצרפו אותו ליחידה של חבר'ה כמוהו שהגיעו מחו"ל להצטרף ללחימה אך לא היה תיעוד על כך. לא הצלחנו לאתר אותו.

שבועיים יותר מאוחר הופיע כצל של עצמו, אכול כולו ע"י זבובי חול מתוצרת מצרים. 3 אמבטיות הצליחו להוריד את הליכלוך המצטבר

ואז הוא מזכיר לי שכשהיה בסדיר, הלכו החבר'ה לבקר אצל מגדת עתידות. זו הודיעה לו שכאשר ימלאו לו 31 שנה הוא ימות עם נעלי צבא עליו. הימים היו ימי נובמבר 1973. בינואר הקרוב (73') ימלאו לו 31 שנה...ועם הזכרון והמחשבה הזו חזר לאחר ימים ספורים לקו הראשון...

"מה זו מלחמה?" שאלתי

והוא מספר על הצליחה ועל ההוראה המידית להתחפר ברגע שמגיעים לחופי מצרים... אלה לא סדירניקים ולא מיהרו למלא את הפקודה.

מטח הטילים הראשון הקפיץ אותם לחפור כמו משוגעים עם אתי חפירה, ידיים וציפורניים..."הלכלוך וזבובי החול" - זו היתה המלחמה, ענה לי.

היחידה היתה מוצבת בקו ראשון. לפניהם המצרים. לשם חזר כעבור ימים ספורים. לעצמי אמרתי כי לא יתכן שחייל הבטוח שגורלו נחרץ, ימשיך להחזיק קו ראשון... פניתי עם הסיפור הזה לכל קצין וכל מחזיק משרה שיכול היה להקשיב לי ולהעביר את המסר. שעת חירום היתה זו.

לאיש לא היה זמן וסבלנות להקשיב לי וכך עליתי בסולם הדרג המשפיע והמבצע ולבסוף הגעתי לקצין בכיר מאד שהסיפור נגע לליבו והסכים איתי כי הסיטואציה מאד מסוכנת...

לקראת סוף השנה נקראה היחידה לסגת אחורה ובמקומה הוצבה יחידה אחרת... כאשר חזר לא הבין מה קרה, מדוע החליפו אותם. כמובן שלא שיתפתי פעולה.

שנים לאחר מכן, כבר חזרה ללימודים במרילנד גיליתי את אוזנו וסיפרתי לו מדוע הוציאו את היחידה מהקו... למרות הזמן שחלף, הכעס היה שם זמן רב...