בערב יום הכיפורים , אני תלמידת תיכון , בכיתה יב, חברתי התקשרה וציינה "בואי לראות מה קורה".

עמדנו במרפסת ביתה וכמות הרכבים שנעו על הכביש היתה בלתי נתפשת. כולם נוסעים במהירות ולא הבנו לאן.

אני זוכרת שדודי עמוס דביר ז"ל ציין שאם נועם בנו , מ"פ בשריון לא הגיע הביתה לחג כנראה משהו מתרחש.

למחרת, ביום הכיפורים , בשעה 1400 נשמעה הצפירה, וכ- 5 דקות לאחר מכן הגיע טלפון שרשרת מתלמידי השכבה - כל בני השכבה מגוייסים לבית החולים שיבא.

בהתחלה חילקו אותנו למחלקות והיה עלינו להדביק סדינים גזורים לסרטים על החלונות ולהאפיל את החלונות בבריסטולים שחורים , לקראת הערב הגיעו שמועות שמגיעים פצועים. נגשנו כולנו לרחבת ההליקופטרים והמחזה היה קשה.

הליקופטרים נוחתים אחד אחרי השני וצוותים רפואיים רצים עם פצועים על אלונקות, את המראה הזה לא אשכח בחיי.

אני וחברתי רונית , נכנסנו לביתן 10, מה שהיה אז מחלקת ההתאוששות של טיפול נמרץ כללי, והודענו לאחות האחראית ש"אנחנו נמתנדבות של המחלקה". למעלה מחודש ימים היינו "כוח עזר במחלקה" חלקנו כוסות תה לפצועים, עזרנו גם להביא מבחנות של בדיקות למעבדה,

זה לא היה פשוט באותם ימים , המעבדה היתה מרוחקת , ובלילה היינו הולכות לבד בחושך, תחת עצים עם ציוצי עטלפים.

גם לאחר שהלימודים בבתי הספר חודשו, המשכנו לבוא למחלקה, מספר חברים אף הוו את הצוות שעזר והפעיל את בנק הדם.

אחד המראות שלא אשכח עד היום היה פצוע שנפצע בתאונת דרכים כשנסע ליחידתו, היה לו פתח לקנה הנשימה (טרכאוסטומיה) והיה צורך לנקז הפרשות באמצעות משאבת suction. בזמן שאיבת ההפרשות הגוף שלו היה מתעוות, וזה הווה בעיה למתיחות שהיו לו לשבר ברגל עם משקולת.

התפקיד שלי ושל רונית חברתי היה להחזיק את המשקולת באויר בזמן שהאחיות מבצעות את שאיבת ההפרשות. שמה של האחות היה כל כך סמלי "אל-דמע". וזכור לי את מנהל המחלקה הזקן וסגנו שעומדים במסדרון ואומרים אחד לשני - למה ילדות צריכות לעשות עבודה כזו?

זה היה המפגש הראשון שלי, הבלתי אמצעי עם עולם הרפואה, הקסימו אותי סטודנטים לרופאה שהלכו אחרי הרופאים הבחירים במחלקה. תחושת הסיפוק שבמתן עזרה ומזור לאנשים פצועים.

בשלב זה נפלה החלטה שהתלבטתי בה קודם לכן , ללכת וללמוד רפואה, וזה מקצועי עד היום.

בן דודי סרן נועם דביר, מ"פ בחטיבה 14 לא חזר מהמלחמה.

כששאלתי פצועים על יחידתו ענה לי אחד מהם "אל תחפשי אותם הם כולם נהרגו".

לא יכולתי לאמר זאת למשפחתי .

נועם נעדר למעלה מחצי שנה, וזכה בצל"ש הרמטכל על היותו מפקד טנק הקצינים.