"היה זה ציור של בית עם גג אדום, פרח, וכתב יד של ילד בן שש: "חייל יקר, אל תמות. אימא מחכה לך'"

אני גרה בכפר הנוער בן שמן.

כשהמלחמה פרצה, בעלי גדעון, בוגר כדורי, היה מגוייס.

אני נשארתי עם יואב, בננו הבכור בן 6, ובתנו חגית בת 4. בביה"ס בו לימדתי, תרגלנו ירידה למקלטים. בכיתו א' הילדים כתבו מכתבים לחיילים, ואנחנו הנשים אפינו והכנו חבילות ללוחמים.

השכנים שלנו, אלדד ויובל שרוני היו חיילים. אלדד לחם על החרמון, יובל בקו בר לב. כשהסתיימה המלחמה, אלדד, גבוה, חסון ויפה, כל כך הגיע אלינו ושאל: איפה יואב?

יואב הגיח מהחדר עם הלגו, ואלדד הרים אותו גבוה. לא הבנו מה קרה. אלדד חייך ואמר: יואב הציל אותי.

הוא שלף מכיס החולצה מכתב מקומט עם כתם של דם. זה היה המכתב שיואב שלח. היה זה ציור של בית עם גג אדום, פרח, וכתב יד של ילד בן שש: "חייל יקר, אל תמות. אימא מחכה לך"

אלדד סיפר שרבים מחבריו נפלו לידו, והוא המשיך בלחימה במחשבה על הבית. "המכתב היה הקמע שלי. המילים של יואב חיזקו אותי."

מיובל לא שמעו. ההורים לא ידעו נפשם מדאגה. אימא רותי שעבדה איתי בביה"ס, התהלכה שפופה וחיפשה רמזים: "מי ראה? מי שמע? "

ביקרתי אותם וניסיתי לעזור ככל שאפשר. לאחר ימים רבים הגיעה הבשורה: "יובל בין השבויים".

כשהשבויים שבו הביתה, כל הכפר עמד סמוך לבית שרוני, עם שלטים: "ברוך השב הביתה." עלינו לביתם, ויובל סיפר על ימי השבי. על ההשפלות והמחשבה על הבית ועל הכפר.

שני הגיבורים, אלדד ויובל, בנו בתים ומשפחה. ניצחנו למרות הכל.