"הרופא מתרומם ומתחיל לרקוד ולשיר.. הצלנו אותו. היצלנו אותו . הוא נושם.. ואני חוזר ללחימה."

הזיכרון שלי מתחיל בנחיתה עם מטוס אל-על ברפידים בלילה של ה6 באוקטובר.

ירדנו מהמטוס להתארגנות בסוף מסלול הנחיתה, כשהתמונה הסוריאליסטית היא: דממת מוות מסביב.

מטוס הרקולס עם רמפה אחורית פתוחה ובתוכו 3 קומות של אלונקות לכל אורכו.

ואז מגיע קומנדקר עם אלונקות, כשבתוכם שוכבים חיילים מכוסים בשמיכות כשרק הנעלים מבצבצות, ומעלים את האלונקות למטוס.. הלם, צמרמורת, והאסימון נופל, מלחמה...

משם 18 ימי לחימה רצופים עד להפסקת האש במבואות איסמעליה. המון סיפורים קשים בתוכי ממהלך המלחמה העקובה מדם, אבל סיפור אחד מרגש במיוחד.

באחד הקרבות מעבר לתעלה לכיוון איסמעליה כבשנו יעד מצרי. דקות לאחר סיום הקרב, נפתחה הרעשה ארטילרית עלינו. בסיום ההרעשה הסתבר שנהרג לי חייל במחלקה ואחר פצוע.

בהוראת המ"פ, העמסנו את ההרוג והפצוע לזחל"ם ונסענו לאחור לכיוון התאג"ד.

בירידה מהיעד נתקלתי בכח צנחנים מילואים, שביקשו שאקח פצוע נוסף שלהם. העלנו את הפצוע הנוסף והמשכנו בנסיעה.

לאורך הנסיעה הקצרה, חייל המילואים מלמל וניסה לסמן לי משהו עם היד.. לא התייחסתי מתוך ניסיון שכל הפצועים ממלמלים. ואז הפצוע בשארית כוחותיו צעק.. "יבן יונה תעזור לי", וסימן לכיוון הכיס בחולצה.

הכנסתי יד ומצאתי בכיס משאף לחולי אסטמה. הכנסתי לו לפה ונתתי מספר לחיצות.

הפצוע התאושש טיפה, ואז מולנו הגיעה זלדה של התאג"ד.

הם מיד פרסו, ותוך כדי הורדת הפצועים, הפצוע המדובר מפסיק לנשום.

החובש צועק לרופא, שכורע ברך לחייל ומנסה להחיות אותו. מבקש מהחובש ערכה מסויימת ומבצע ניתוח שדה לחייל הפצוע, הוא פותח לו את הצוואר משחיל צינורית לצוואר ותוך שניות הפצוע חוזר לנשום.

הרופא מתרומם ומתחיל לרקוד ולשיר.. הצלנו אותו. היצלנו אותו . הוא נושם.. ואני חוזר ללחימה.

כעבור כשנה אני מקשיב לגלי צה"ל שמראיין רופא על המלחמה ומבקש מהרופא לציין אירוע מיוחד שהוא זוכר. הרופא מספר את הסיפור שלי, מרגע שראה את הזחל"ם עם הפצועים ועד לריקוד והשירה שלו.

צמרמורת עברה בי.. אם הפצוע חי. אם הרופא חי. אשמח להיפגש ולסגור מעגל.