התגייסתי לצה"ל בדצמ' 1972 ושרתתי במבצעים פיקוד דרום בב"ש.

ביום כיפור, עם פרוץ המלחמה, התמלא חדר המבצעים בקצינים וחיכינו לשמוע מה קורה. הפקרי"ת הודיעה שחפ"ק פיקוד דרום מתכונן לירידה לאום-חשיבה, מקום מושבו של פיקוד דרום בזמן חירום.

עוד אמרה, כי לחפ"ק צריכה להצטרף כתבנית מהמבצעים והיא מבקשת מתנדבת.

לא התלבטתי והסכמתי לרדת כי ידעתי שזה הרגע בו המדינה צריכה אותי .. עוד באותו היום, בשעות החשיכה, ירדו בטיסה כל הקצינים והצוות לאום חשיבה.

בחפ"ק, בחמ"ל, ישבו אלוף הפיקוד גורודיש, קצין אג"ם פיקוד דרום שי תמרי, קצינים בכירים נוספים, אנשי הקשר ועוד. אריק שרון אף הוא הגיע לחלק מהדיונים עם התחבושת על ראשו (תמונתו המפורסמת).

החמ"ל היה עמוס, התרוצצות של נכנסים ויוצאים, דיונים סוערים, התייעצויות, וויכוחים וצעקות. מפות גדולות תלויות על הקירות עם סימונים רבים, שולחנות עמוסים במכשירי קשר שלא נדמו לרגע.

החמ"ל געש כמו סיר לחץ. ידענו שהמצב בחוץ קשה ועצוב. הימים הראשונים היו קשים, המידע שהגיע לא היה מעודד, מצב רוח ירוד, האלוף והקצינים בקושי יצאו מחדר הדיונים וכולם היו דרוכים ועם ציפייה שמשהו ישתנה.

ככל שחלפו הימים הגיע המידע על הנעשה במוצבים בתעלה, על המלחמה הקשה בחזית הדרום, על השבויים, על הפצועים וההרוגים. היה קשה ועצוב לשמוע גם על המצב ביתר החזיתות .

היו רגעים לא מעטים בהם דמעותיי זלגו והעצב השתלט.

תוך כדי לחימה, הגיע רגע בו שמענו שחיילי קומנדו מצריים נחתו ליד החפ"ק שלנו. התמלאתי חששות. אחד הקצינים ביקש ממני להישאר באזור החמ"ל עד שסביבת החפ"ק תהיה בטוחה.

מצאתי את עצמי חושבת מה יקרה אם המצרים יכנסו לבונקר, חושבת על ההורים והאחים שלי שלא יכולתי ליצור אתם קשר.

החלטתי לחשוב חיובי והתמקדתי במה שעליי לבצע כי אני כבר כאן וסומכים עלי.

לאחר ימים רבים בהם היינו סגורים בחפ"ק, ולאחר ימי לחימה קשים הגיעה "הפסקת האש". חשתי רווחה מסוימת אבל העצב על התוצאות העגומות המשיך ללוות את כולנו.

קציני המבצעים בחפ"ק לקחו אותי לסיור בצד המצרי מעבר לתעלת סואץ. סיור קצר שסיפר את הספור העצוב ואמר הרבה על שהתרחש וקרה באותה מלחמה גם בצד המצרי. נעליים וקסדות של חיילים מצריים פזורים, כלי רכב צבאיים שרופים. המראות היו קשים ועצובים.

בסיום המלחמה, עבר החפ"ק לרפידים למספר חודשים ואחר כך לב"ש. השירות היה מאתגר ועם תרומה גדולה למדינה ויחד עם זאת הזכרונות והמראות מהמלחמה הקשה חרוטים בזכרוני.

אצלי, בתקופה של חגי תשרי, תוקף אותי עצב קשה והזכרנות צפים ובליבי תפילה לשלום המדינה וחייליה.

את זכרונות המלחמה סיפרתי לילדיי שידעו שההגנה על המדינה חשובה, היא לא דבר של מה בכך, שההגנה גבתה קורבנות רבים אך בזכותם יש לנו מדינה, וגם.. שאמא שלהם תרמה למדינה.