בוקר ה-15 באוקטובר, נקראים להיאסף ליד טנק המ"פ, רב סרן ישראל היבר: " היום זה יום גורלי לעתיד המלחמה" הוא פותח לאחר שכולנו התיישבנו למרגלות הטנק.

"הלילה הגדוד 79 יוביל את החטיבה 14 ובאיגוף מדרום לצפון" הוא קורא את הפקודה "ניכנס אל בין הארמיה ה2- ל3- ונגיע לאזור התעלה, נפתח את ציר "עכביש" וציר "טירטור", אנו נחדור לתוך הכוח המצרי הפרוס לאורך התעלה על מנת להשמיד כמה שיותר ממנו על מנת ליצור את הפרוזדור דרכו אמור כוח צנחנים ושריון לעבור לצד השני של התעלה,

עם ערב אנו מתארגנים לתנועה בדממת רדיו מוחלטת.

רק אני ורק אני מדבר ונותן את ההוראות...אני מבקש שכל אחד יכתוב גלויה הביתה והשלישות תדאג לאסוף את הגלויות לפני היציאה". חזרנו לטנק.

הרגשתי לראשונה מזה זמן רב את הפחד חוזר ומתחיל לחלחל , הבנתי שאנו עומדים בפני משהו גדול יותר מכל הדברים שעברנו עד היום.

זאת הפעם הראשונה שאנו מקבלים תדריך בנימה כזו עם "פקודה" לכתוב הביתה בגלויות שהועברו לרשותינו . אני חושש שהפעם אנחנו נשלחים למשהו שלא ברור איך יסתיים אם בכלל.

אני מדחיק את המחשבות המפחידות ומנסה להתנהג כרגיל. אני אפי קינן כתותחן ,רואה את נמרוד הררי שמשמש היום כמטק וז'קו כטען קשר מתכנסים לתוך עצמם ומנסים לנסח כמה מילים על גלויה שתשלח.

אנחנו התארגנו יומיים לפני פריצת המלחמה כשירדנו לסיני מבהד 1 כצוהרים . אני בוהה בגלויה וכותב באופן כמעט אוטומטי " אמא ואבא שלום, אני מרגיש טוב ומקווה שנפגש בקרוב וכו וכו ... אוהב אותכם ומתגעגע, אפי".

יומיים לאחר מכן ולאחר ששרדנו כ 6 -7 טנקים מכל הגדוד , ובקרבות לכיבוש מרחב החווה הסינית נפגע הטנק מטיל נט ונמרוד הררי ספג בראשו החשוף בצריח רסיסי פלדה ושבועיים לאחר מכן נפטר , יהיה זיכרו איתנו לעד.