קטונתי, הייתי רק פקידה בשלישות הראשית במנהל הסגל, אגף מילואים.

ביום שישי 5.10 עיכבו אותנו מלצאת הביתה, היתה "אווירה" מתוחה.

בכל זאת יצאנו ולמחרת בשבת טילפנו אלי להגיע במיידי ואבא שלי לקח אותי לשלישות. כל הקצינים במנהל הסגל התסובבו עם הראש באדמה.

אני פחות הבנתי את גודל האירוע, היה בלבול גדול, כולם התרוצצו אחוזי תזזית, כי היה עלינו לגייס במהירות האפשרית את כל מי שניתן.

5 ימים ולילות, ללא שינה כלל, חייגנו לכל מי שהיה לנו מספר טלפון. בזמנו, כשלא היו מחשבים, קיבלנו מידי יום מממר"ם רשימות של הרוגים, נעדרים ושבויים. ה"מפגש" עם הרשימות האלה היו טראומטי, שגרם לפרצי בכי.

לקח הרבה זמן לעכל את המלחמה האיומה הזו.

חודשים רבים עברנו מיחידה ליחידה (בקבע) על מנת לארגן מחדש את רישומי היחידות - שם שמענו ממקור ראשון סיפורים משדות הקרב.

אני מבקשת לספר דוקא על משהו עדכני. בשנה שעברה נסעתי לטיול במצרים. במסגרת הטיול ביקרנו במוזיאון "הנצחון של 6 באוקטובר" בקהיר, שבו מיצג אור קולי רועם ורועש. מציגים שם חיילים מצריים עם עשרות גופות מסביב של "חיילי האוייב"

נחנקתי, נחמץ ליבי, דמעות פרצו ממני, עזבתי את האולם במהירות ויצאתי החוצה.

אחר כך התעמתתי עם המדריך - למה כללו את האתר הזה במסגרת הטיול. המיצג הציף את כל הזכרונות, את התקופה הקשה שבה איבדנו רבים וטובים מבני גילנו, כי כולנו היינו בשרות סדיר