לפתע הודעה בקשר. כי שלושת הטנקים שנלקחו מהפלוגה כדי לתגבר את הצנחנים שנעו צפונה נפגעו.

לא היו פרטים נוספים. ידעתי שהצוותים בסכנה.

הטור היה פקוק על הציר, בלב החייץ החקלאי, בין השיחים והעצים, המשכתי לתמרן, להזיז הצדה כלים שהפריעו, סימנתי, צעקתי והתקדמתי.

יכולתי לראות מבעד לצמחיה את האש שאחזה בטנקים שנפגעו. הפסקת האש נכנסה לתוקף והטור קיבל פקודה להסתובב ולנוע דרומה, אני בניגוד לפקודה ממשיך לנוע צפונה לעבר הטנקים הבוערים.

לפתע זיהיתי דמות הולכת. לבד, בחושך, הולכת בצעדים מהוססים.

חייל מצרי שאינו מוצא את דרכו? מלכודת? צעקתי והוא עצר.

הטען קשר עמד לצידי עם העוזי דרוך. צעקתי לעברו אל תירה. הוא התקרב, שקט מתוח.

מצב משונה, הזוי — טנק מול דמות בחושך.

בהגיעו סמוך לטנק נעצר. ממקומי בצריח ניסיתי לזהות, מי אתה שאלתי והוא ענה את שמו בלחישה. ניכר כי התקשה לדבר. חזרתי על השם בקול רם, והוא אישר במנוד ראש.

קפצתי למטה. סייעתי לו לעלות לטנק. הוא נכנס לצריח והתיישב ביקש רק מים.

זה היה זמי, פיקד על אחד הטנקים שבערו. איך הגיע להלך על הציר? מניין בא? האם הוא פצוע? הייתי נרגש ובסערת רוחות, בנקל יכלו להסתתר חוליות אויב בין השיחים הצפופים, מחשבה מצמררת.

על שאלותיי, כמעט שלא ענה. כפסע היה בין טעות טרגית לבין הצלתו, לא רק סכנה מחוליות אויב העוזי הלוא היה דרוך ומכוון לעברו. ההשגחה העליונה סייעה לנו. לא יכולתי להעתיק מבטי ממנו. זה עתה נחלץ מטנק בוער, והסכנה ארבה לו מכיוון אחר לגמרי מבית דווקא.

מה רב היה המזל שהייתי נחוש לפלס דרך בינות לכלי הרק"ם על הציר.