הזיכרון שלי מתחיל ביום הכיפורים בבוקר.

הלכתי עם אבא שלי לבית הכנסת ובצומת רמה (רחוב ז'בוטינסקי פינת ביאליק) ברמת גן כבר חלפו מכונית צבאיות (היו צבועות בלבן עם לוחית שחורה).

במהלך התפילה לא הייתה תכונה מיוחדת אבל בשעה 13:30 לערך בדרך חזרה כבר הייתה תנועה די ערה.

אבא שלי עלה לנוח ואני ( הייתי בן 8.5 ) נשארתי לשחק ברחוב ביאליק על הכביש (החלקה על חתיכות שיש).

בשעה 14:00 לערך נשמעה האזעקה העולה ויורדת במלוא עוצמתה. אני לא כל כך הבנתי מה זה אבל מסביב רצו אנשים עם ידיים על הראש בצעקות: מלחמה - מלחמה.

רצתי הבייתה ובבית כבר באו לגייס את אבא. אני זוכר שחיבקתי אותו ובכיתי וביקשתי: אל תלך - אל תלך. אבל כמובן שהוא יצא והלך.

כולם כבר שמעו חדשות.

באזעקה הנוספת כבר ירדנו למקלט ( היה רק בבניין שלנו ולכן השכנים מהבתים הסמוכים התקבצו אלינו).

בלילה ללא סיבה מובנת ישנו ליד הדלת ובאמצע הלילה הייתה אזעקה נוספת (טיל שיוט שנורה לכיוון תל אביב).

בימים הראשונים לא למדנו, בסמוך לביתנו היה גן המלך דוד ושם נחפרו שוחות מגן שעבורנו היו אטרקציה למשחק.

הונהגה " האפלה" ומרדת החשיכה (יחסית מוקדם אוקטובר וללא שעון קיץ) אסור היה שהמרפסות יהיו פתוחות ויצא מהן אור, כנ"ל החלונות של חלונות הראווה, מכונית האפילו את פנסיהן.

פקחים של הג"א היו מסתובבים וקוראים: הלו, המרפסת בקומה השלישית, תסגרו את התריס.

ברדיו, בעיתונים ובטלוויזיה נצמדנו לחדשות שהגיעו והיום אנחנו יודעים שלא תמיד הן היו קרובות או מתארות נכונה את המציאות הנוראה.

אבא שלי חזר מן המלחמה אבל ראינו אותו רק אחרי יותר מחודש.

המלחמה בהחלט נצרבה בי.

כנער קראתי אחר כך כל מילה שנכתבה בעיתונים, קראתי ספרים על המלחמה (על שתי גדות הסואץ של אברהם " אדן " ברן), כסטודנט לתואר ראשון ושני קראתי ספרים וחומרים נוספים.

כתבתי לא מעט עבודות על המלחמה הזאת.

התרגשתי לראות את: " כיפור ", " שתיקת הצופרים ", " שעת נעילה " , " המזח ".

יהי זכרם של הנופלים ברוך