אני רוצה לשתף אותכם מה עבר עליי במלחמת יום הכיפורים.

הייתי חייל במילואים בן 24 נשוי ואבא לתינוקת בת חצי שנה.

זה התחיל ככה: קראו לנו למילואים לבסיס שיריון והתפקיד שלי היה נהג טנק צנטוריון. הייתי במלחמה באזור סיני נלחמו נגד הקומנדו המצרי בין רומני לבאלוזה שבסיני.

ב8/10/1973 הסתערנו לכיון הצבא המצרי ,הפלוגה שלי נפגעה קשה והמג"ד שלי סא"ל אסף יגורי נפל בשבי.

במשך שלושה ימים נלחמנו עם הצבא המצרי כדי לבלום אותם שלא יחדרו לתוך סיני.

בתאריך 11/10/73 בזמן שחימשנו את הטנקים של המחלקה אחרי הקרבות התקיפו אותנו שני מטוסי מיג 21 ופגעו בטנקים, באחד הטנקים היה המ"מ שלי סג"ן אבי אהרנסון שנהרג וסג"ן זאב ששון שנהרג גם הוא.

אני רוצה לספר לכם איך המפקד שלי סג"ן זאב ששון הציל את חיי.

סגן זאב ששון קפץ מהטנק משך אותי הכניס למתחת לטנק כדי שלא נפגע מהמטוסים הוא הספיק להשכיב אותי על הריצפה ובזמן זה הוא הגן עליי עם גופו.

לאחר שלא שמענו כבר את המטוסים יורים צעקתי לששון כמה פעמים והוא לא הגיב , אני יצאתי ממתחת לטנק פצוע , מדמם ונפגעתי בשמיעה, ראיתי שששון אינו בין החיים ואני צעקתי בקול חזק לכל עבר "הצילו" "עזרה" בעקבות הצעקות הגיעו חיילים ופינו אותי לבית החולים ברזילי שם הייתי מאושפז חודשיים.

בזמן הזה מרוב ההלם קרב שעברתי והטראומה שכחתי לדווח שהמפקד שלי סגן זאב ששון נהרג ובמשך כחודש אפילו קצת יותר צה"ל חשב שששון נמצא בשבי.

אחרי שהשתחררתי מבית החולים זימנו אותי לתת עדות על מה שהיה ודיווחתי שששון היה איתי ואז הם גילו שששון נהרג ולא נפל בשבי כמו שחשבו ובנוסף נתתי עדות לעוד מספר מקרים שהייתי עד עליהם במהלך המלחמה.