לזכרו של מוטי... ☼♥

צפירה בתחנת רכבת... 27.4.2009 יש רגעים שלא נוכל לשכוח.

יש ימים שמזכירים לנו את אותם רגעים.

יום שני... השעה כבר כמעט שמונה,הרכבת יוצאת ב 20:06 הצפירה בשעה שמונה...

19:55,הידיד שלי מוריד אותי בפתח תחנת הרכבת... אני מעבירה את התיק מהר,במתקן סריקת החפצים... רצה למתקן הכרטיסים,הכרטיס ביד, אני כבר רצה לכיוון הרציפים, רציף 3 עונה לי הדיילת.

19:58... אני על הרציף.... רכבת מהירה נעצרת... 19:59, הכרוז מודיע ,שמייד תשמע צפירה..ותנועת הרכבות נעצרת לרגעי הדומיה..

מתוך הרכבת יוצאים המון אדם ,איש ואישה...ואני מתבוננת,העיינים שלהם תרות אחר מקום לעמידת דום.

כולם נעצרים במקומם,רגע לפני,בהמתנה... מעולם לא הייתי בתחנת רכבת,בצפירה..

המראה היה שונה... 20:00 דממה... אותה מפלחת הצפירה.. ואני עוצמת את עייני... ככה תמיד אני עושה.

היה זה,שוב מוטי..שעלה לי ברגע הנורא..

מוטי,הבן של חיה ויהודה,מהקפיטריה שהיתה סמוכה לבית הספר היסודי שלנו. מוטי,שנעדר בתעלה מ1973...

מוטי למד עם אחי ,באותה כיתה. מוטי היה כמו בן בית אצלנו. ואנחנו כבני בית בקפיטריה של הוריו. שכנים חברים ,כמו משפחה.. קפיטריה של שמחה..צחוקים ואוירה מדהימה..

גם אחרי שסיימנו את היסודי, לא היה יום בו לא פגשתי מישהו מהמשפחה..תמיד המשכתי לבקר בקפיטריה של חיה ויהודה..

ואז באה עלינו אותה מלחמה..אוקטובר 1973..ואני תלמידת י"ב..

עברנו ימים של שתיקה. ימים ארוכים ללא טלפון ללא גלויה..אף אחד לא ידע מה קורה שם..בתוך המלחמה. לא שמענו כלום. מתח נוראי שרר ברחוב שלנו, בבית, בשכונה...ב קפיטריה גם..

מוטי לא שלח אף גלויה, אמרה לי חיה, באחד מימי המלחמה..

ואני מרגיעה: חיה,אף אחד לא שלח. גם אני לא שמעתי מאמנון.. וגם חיים לא שלח אף גלויה...

ואז..כעבור שבועות ..התחילו להגיע הגלויות הראשונות.. מוכתמות בבוץ יבש..אבל..כתובות... עם דמעות בעיינים,רצו הטלפונים לכולם..להודיע שהגיע דרישת שלום מ..אלון..ומשה..מחזי. .ומיאיר.. מאמנון...מחיים ומיגאל גם...

אבל מוטי,לא שלח גלויה, אומרת לי חיה שוב, בביקורי הבא...

והבטן שלי מתכווצת..

כן ,אני עונה, גם בועז, ואורי לא שלחו למשפחה... זה עוד יגיע ,אני מרגיעה... איש לא ידע..

איש לא צפה, את האימה ששם בחזיתות התחוללה... השקט,השתיקה...

הסיפורים סופרו רק אחרי המלחמה הארורה...

המשכתי לבקר את חיה,בקפיטריה...כל ימי המלחמה... עד..עד שיום אחד היגעתי והיא היתה סגורה... עמדתי מול הדלת...בחשש נורא.. אין מודעת אבל,עברה בי מחשבת הרגעה..

ניגשתי לחנות הסמוכה,מכשירי כתיבה... למה הקפיטריה סגורה,שאלתי את אדון כספי ,בחשש נורא.. הוא יצא מאחורי הדלפק שלו,חיבק לי את הכתפיים..

תראי הוא אמר..הגיעה הודעה...מהצבא... הבטן מתכווצת..והעיינים מתמלאות דמעות..והבכי תפרץ...מה קרה למוטי??? אני שואלת בקול של בכי...

גם עייניו ,של אדון כספי, דומעות איתי..והוא עונה: לא יודעים. הוא נעדר בתעלה...זו ההודעה.. אני מרגישה את אותה תחושה איומה..מושג דיי חדש לי... נעדר בתעלה???? לא מבינה..

והבכי מתפרץ בעוצמה..מה זאת אומרת, אדון כספי, תסביר לי בבקשה... כנראה שהיה שם בלאגן נורא,הוא מנסה להסביר את שלא ידע, במבטא הפולני הגלותי שלו, לא מצאו אותו...

ומוסיף בשקט, לא חי ולא מת.. אולי שבויי,הוא מנסה..אולי.. ואני רואה לו בעיינים מבוכה רבה.

כל השכונה..מתכנסת אט אט סביב המרכז הקטן.. מתחילה המולה של שאלות ודעות..ואני יושבת לי על האבן הקבועה...מחשבות רצות..נעדר..מוזר..איזו הגדרה.

עברו עוד ימים רבים,עד שידענו את רשימת השבויים... מוטי לא היה בניהם. הקפיטריה היתה סגורה. איש לא ידע... עברו חודשים והמלחמה הסתיימה... הקפיטריה ,פתאום נפתחה....