ישנם ימים....אני אותם זוכרת.....

6.10.1973 המלחמה הארורה ההיא.... יום הזיכרון שלי,הוא אותו יום כיפור...ה- 6.10.1973

הייתי כמעט בת 18...תלמידת שמינית..(י"ב)ערב בגרויות...חבר חייל,בסוף סדיר.. (שנה וקצת,כבר חברים)והוא ,

שבועיים בתעלה,(תעלת סואץ)שבועיים בצומת המיתלה...שבוע בבית... היה לי גם... תאריך גיוס 28.8.1974....רציתי להיות צנחנית..אמרו לי,מקסימום מקפלת מצנחים... והוסיפו:תהיי "מורה חיילת"בישובי ספר...

ערב יום כיפור,יום שישי,צהריים... הוא צריך להגיע הביתה ,ה"שבוע בית" מתחיל... אני מתרגשת... אמנון מתקשר...(החבר החייל) לא יוצא,יש כוננות,הוא מסביר בשיחת טלפון קצרה..

כוננות? אני שואלת עם נימת אכזבה.. מה ,עוד מבצע???תרגיל??? לא,הוא עונה לי,לא ברור..יש כוננות...לכי תביני אותם... זה היה,סוף השבועיים ב"מיתלה".

אז,בראשון אתם בתעלה? או שתצאו הביתה,אני שואלת בתמימות רגילה.. נדבר מחר,הוא אומר לי,אחרי הצום יהיו לנו קווים,לא יודע עוד כלום..

שיחה אחרונה,לפני פרוץ אותה מלחמה... ונכנס יום כיפור...

יוצאת עם חברים,חברות לבית הכנסת,כמו תמיד...מסתובבים ברמת אביב,עד השעות הקטנות.. ממנהגי יום כיפור ,שלנו. החברה מהתנועה,מהשכונה מהתיכון...כולם מגיעים לשם..לרחבת בית הכנסת ברח' נח.. וכך גם ביום שאחרי,יום הכיפורים עצמו,השישי באוקטובר 1973...

אבל משהו באווירת היום הזה,משתנה... יש תנועה בכבישי השכונה שלנו,רמת אביב הירוקה...המקום הכי שקט בעולם..בעיקר ביום כיפור,משהו מפריע לשקט הפסטורלי של היום,של המקום...

והתנועה היא של ג'יפים צבאיים...

ליד אחד הבתים,ברחוב רידינג,אני רואה ג'יפ הצבאי עוצר...חייל יורד...והנהג נשאר בג'יפ,כעבור דקות ספורות, החייל שירד, יוצא עם בחור צעיר,בבגדי חג,שעוד מכניס לתרמיל איזה בגד צבאי...הם נכנסים לג'יפ..ונוסעים...

יום כיפור היום...הכבישים ריקים...רק תנועת הגי'פ הזה,נשמעת בתוך השקט... הלכתי הביתה,המרפסת שלנו,צופה לכביש חיפה(דרך נמיר).. אחי,חייל סדיר בחופשה,קורא לי למרפסת... תנועה ..יש תנועה על הכביש...קומנדקרים צבאיים,טנקים...נעים בשני הכיוונים,צפפונה ודרומה...

הבטן מתחילה להתכווץ...

אני הולכת למרפסת..והתנועה שם ממש ערה... כבר אחת וחצי...ההורים חוזרים מבית הכנסת,עם אחותי הקטנה...,מודאגים... אמא עם מבט שותק...ואחותי ,שואלת אותי : לורי מה קורה??? היא רק בת 9... לא יודעת,אני עונה,

והבטן כואבת נורא וזה לא מהצום..אני יודעת..

אבא ניגש לרדיו...מחפש תחנה... יום כיפור היום..אני אומרת לו בתקווה...שאולי זה באמת יום כיפור רגיל...

הוא מביט בי..בעייניו אני רואה חמלה...כאילו אני לא מבינה ...המבט שלו אמר לי משהו...והוא ממשיך לחפש תחנה... ופתאום...ככה פתאום....את השמיים מפלחת אזעקה... אזעקה.. זו לא צפירה...היא עולה ויורדת...אזעקת אמת...

אבא לוקח את הטרנזיסטור...אחותי מחזיקה לי את היד..אמא עם 2 בקבוקי מים...יורדים למיקלט... כל השכנים שם ...וכולם בשתיקה....אבא מדליק את הטרנזיסטור... והקריין..מתחיל לדבר...השעה שתיים בצהריים.... קרבות עזים מתחוללים בגבול סוריה...מאז שעות ה... ו...בגבול הדרום ....

אני כבר לא שומעת...פורצת בבכי.... כל המתח סביב היום הזה מתפרץ...ככה ליד כולם..במיקלט... לאיש אין מילים... דממת האנשים..ההלם על הפנים.. ככה פרצה לי המלחמה הזאת...

ככה הלכו לנו..בועז,מהתנועה..אורי טייס ההליקופטר מהשכונה...אבי מהתיכון..ומוטי ,שנעדר בתעלה..ועוד..זה וההוא..ו...כל כך רבים יפים וצעירים... המלחמה הארורה.... וניזכור את כולם.... וגם את אלה ששבו אחרי ימים רבים לא מגולחים...מאובקים ויפים...עם כאב חדש בתוך הלב ועל הפנים...

הם כבר לא היו נערים...התבגרו לנו פתאום...והיו לגברים..

כאב שלא נגמר..לא נשכח... מדליקה נר לזכר ההולכים...

@רונה לורי שבא החיים שלי כבר לא היו אותם,אחרי המלחמה...אמנון חזר ..רצה להתחתן,להקים משפחה... טראומת השבים מהקרב,חקוקה לו על הפנים... הבת שנולדה לי היא ילדה של אחרי מלחמה.