תמונה מזיכרוני - אני בת עשר, בביתנו בקריית אונו בערב חשוך, את חלל החדר קורע צלצול טלפון.

אמי מרימה את הטלפון ונופלת ארצה מעולפת כשהשפורפרת בידה. כך הגיע הבשורה המרה.

לאחר ימים רבים של אי ודאות דאגה וחרדה, אחיה האהוב, דר' עודד בן דרור, נהרג.

עודד, בן 28 בנופלו, לא נקרא למלחמה. הוא חיכה לקריאה ומשזו לא הגיעה לא הסכים לחכות עוד והחליט מיוזמתו להגיע למקום ריכוז ולחפש את המלחמה.

במקום הריכוז בג'וליס אסף אהוד ברק, את גדוד 100 של השריון, גדוד של מתנדבים.

עודד צוות לנגמש התאג"ד של המפקד יאיר שילה, כרופא , ויחד יצאו דרומה. לאחר שנים רבות סיפר לנו יאיר, כיצד נסעו במשך שעות ארוכות דרומה, כשעודד שהיה במצב רוח מצויין, לא מפסיק לזמר בקשר שירים ישראלים ולעודד את רוח חבריו.

כשהגיעו לפאתי החווה הסינית ניתנה להם המשימה לחלץ את גדוד הצנחנים שנקטל שם באש של ארמיה מצרית שכיתרה את החווה.

נגמ"ש התאג"ד יצא ונכנס לתוך התופת בחווה תוך כדי שהם אוספים פצועים ומפנים אותם לטיפול.

בפעם האחרונה כשיצאו נאמר להם שיש קבוצה של פצועים שזקוקים לעזרה, שריכז איציק מרדכי, ונמצאים מאחורי מערום של גופות.

הנגמ"ש נכנס שוב לאש. כשהגיעו אל הפצועים החליט עודד לרדת לשטח, למרות האש הכבדה ולטפל שם בפצועים. הוא סרב לחזור רק עם חלק מהפצועים ואמר -" עד שהפצוע האחרון לא מפונה, אני לא יוצא מכאן"

הוא ירד עם שני החובשים תחת מתקפת האש הקטלנית והחל לטפל בפצועים

על פי העדויות שאספנו, אחד הפצועים ששכב שם היה פצוע קשה. הפצוע אמר לעודד כי אשתו בחודש תשיעי להריונה וכי הוא חייב להציל אותו. עודד החל לטפל בו תחת האש.

גופתו של עודד נמצאה ירויה מנק"ל, על גופת הפצוע. הפצוע ניצל וזכה לחזור בחיים לאשתו היולדת.

עודד היה רופא צעיר בתחילת דרכו, איש צעיר אוהב אדם ושוחר שלום, חכם וצנוע. אמיץ ומלא שמחת חיים.

הוא השאיר אחריו אב, שתי אחיות ואחיינים, שאהבו אותו מאד מאד וחייהם נעצרו בערב שמחת תורה, 14.10.73. כל שנשאר ממנו היה שעון מוכתם בדם שהמשיך לתקתק גם אחרי מותו.

עם סיום המחזור הראשון של לימודי הרפואה בטכניון, עלה אביו לקבל את תעודת הרופא שלו במקומו.