ביום שישי האחרון (18/08/23), התיישבתי לקרוא את עיתון השבת, 7 ימים, ולהפתעתי זיהיתי את עצמי באחת התמונות שהצלם שבתאי טל פרסם בעיתון לקראת התערוכה לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור.

בתמונה רואים אותי כחייל בטסה שבסיני, נושא אלונקה עם פצוע אל עבר ההליקופטר.

בטסה ישבה מפקדת גדוד 184 של חטיבה 14, לשם הועברתי אחרי שנתיים בפלס"ר 14. התגייסתי באוגוסט 1971 לשריון ואחרי הטירונות התנדבתי לסיירת שריון.

אחרי קורס סיור וקורס משקי סיור ירדנו לסיני כפלוגת סיור של חטיבה 14.

באוגוסט 73 ביקשתי מהמ"פ בני טרן לצאת מהפלוגה ולעבור לחדר מבצעים של הגדוד או החטיבה. עקב קידומו של המ"פ לסמג"ד גדוד 184, הועברתי אתו למפקדת גדוד 184.

את השלבים הראשונים בקליטה בגדוד עשיתי באוהל השליש יורי, ועד שיתפנה תפקיד במבצעים, קיבלתי את תפקיד מש"ק החינוך בגדוד - שם הכרתי את גונן כספין (האח של יובל)...

בשבת, ה-06.10.73 היינו גונן ואני בחדרנו, בתחתונים, מתחת לכילה, נחים את מנוחת הצהריים. בשעה שתיים בדיוק החלה הפצצה מסיבית ממטוסי מיג שחגו ממש מעל טסה, העלו את הדלקיה באש (כשהדלקן רץ בוער כולו), פגעו בלשכת המג"ד (שם נפצעה הפקידה ענת), למזלם של כל הקצינים, הם היו בבונקר בישיבה לקראת 6 בערב.

אנחנו לא היינו מעורים בהכנות ולכן הופתענו מאוד וקפצנו רק עם התחתונים והנשק החוצה לשום מקום...

התרוצצנו, גונן ואני, הלוך ושוב עד שחזרנו ל"פאנל פאב" שלנו וגילינו חור מעל המיטה שלי מקליע שחדר באלכסון...

התלבשנו, לקחנו חגור ונשק ויצאנו... לא ידענו מה לעשות... לא היה מי שיכוון, יוביל, יפקד, ידריך... שום דבר - אנדרלמוסיה!

הלכנו למקום ששומעים את רשת הקשר והתחלחלנו למשמע אוזננו מכיוון מוצבי התעלה, ובמיוחד קשר אחד שזעק לעזרה עד שנדם אחרי שסיפר שהמצרים זרקו רימון לתוך המוצב...

היות והתאג"ד ישב בטסה, והפצועים התחילו לזרום, החלטנו לגשת לעזור שם.

בכניסה ראינו חיילים יושבים בשורה על הספסל, עם מבט בוהה, שהיום אני מתרגם אותו להלם קרב...

באחת הפעמים שעזרנו בנשיאת פצוע אל ההליקופטר, זיהיתי מצלמות רצות לידי וכנראה שמשם התמונה.