יום כיפור אני בחופשה בבית בחיפה 14:00 אזעקה וברדיו מודיעים על מלחמה.

יצאתי מיד בדרכי לשייך מוניס בתל אביב שם היתה היחידה העורפית של זירת ים סוף.

לקראת חצות אירגנו אוטובוס שלקח רק את אנשי הצוותים של כלי השייט ויצאנו לכיוון שארם. בבסיס אשדוד של חיל הים הצטיידנו במספר תתי מקלעים "עוזי" והמשכנו בדרך לשארם.

ביציאה מאילת בבוקר יום ראשון היה מחסום וחייל מילואים הודיע שאין להיכנס לתוך סיני מחשש שאנשי קומנדו מצריים פלשו לסיני..

מפקד האוטובוס סרן עמי איילון לימים מפקד חיל הים נתן לנהג פקודה לנסוע ואם החייל לא יזוז אז לדרוס אותו.. כמובן שהמסכן ברח על נפשו והמשכנו עד שארם ללא אירועים מיוחדים למעט תקלה במנוע של האוטובוס שמכונאי כלי השיט התגברו עליה והמשכנו בדרך.

הגענו לשארם בצהריים.

סימני תקיפת המטוסים המצריים מיום הכיפורים נראו בכל מקום וגם אנטנות הקשר העצומות היו מחוררות. עליתי על האוניה ובלילה נתקבלה פקודה לכל כלי השייט שעגנו במפרץ לצאת לים היות וסטילים מצריים מתקרבים לשארם.

כשיצאנו לים החלה תקיפת ספינות הטילים המצריות בטילי סטיקס עם ראש נפץ שהכיל 500 ק"ג חומר נפץ..אם היו פוגעים באחד מכלי השיט לא היה נשאר ממנו כלום.

רק מזל גדול וטימטום של מפקדי הספינות המיצריות לא נפגע אף כלי שיט שלנו למרות שהיינו כמטווח ברווזים עבורם.. אינני מדבר על טיפשות וחוסר ההבנה של מי שנתן את הפקודה לצאת לים מצידינו כשאין לאף כלי שיט של חיל הים שום יכולת להתגונן מפני הטילים שנורו עלינו.

רעש התפוצצות הטילים גרם להרבה חיילים שלנו על הספינות לקפוא מפחד אולם במזל גדול לא היו נפגעים..

כך זה חזר על עצמו מספר לילות עש שהמצרים הפסיקו להגיע