שייקה היה אחי הגדול האהוב.

הייתי ילדה בת 9… צהרי יום כיפור 1973.

מעט אחרי הצפירה שלא תשכח לעולם, בעודי משחקת בחצר השכנים שבמעלה הרחוב, שייקה נופף לי לשלום מחלון הפיאט הכתומה, ממהר להתייצב לקריאה.

מי חשב שזו תהיה הפעם האחרונה שאזכה לראות את החיוך הגדול והיפה שלו, שכל כך איפיין אותו…

אני זוכרת אותנו יושבים על השטיח בסלון כדי להיות הכי קרובים שאפשר למסך הטלויזיה, שהיה אז בשחור לבן. מנסים, מקווים, לזהות אותו בין שורות השבויים במצרים שהוצגו לראווה, ישובים על האדמה עם ידיים ועיניים קשורות.

רק לאחר חצי שנה של אי וודאות בלתי נתפסת שבה היה בגדר נעדר, הגיעה הבשורה המרה מכל.

שייקה נהרג בקרבות הבלימה של ה8 באוקטובר, במארב הקטלני שחיכה להם מול גשר הפירדאן.

3 טנקים בלבד מהגדוד כולו שרדו את התופת שהתחוללה בקרב הזה.

אורנה בן-ישי