ערב יום כיפור אני שוחר בפנימית חיל חימוש בצריפין מריח משהוא הולך להתרחש, לא יוצא הביתה כפי שעשו חברי

רעש מנועים תנועת משאיות הולכים וגוברים לחץ ומתח

שבת בבוקר המולה מטורפת ברחבי צריפין צהריים מלחמה אני יוצא עולה על הסעה דרומה. עוצרים במחנה תימן תור חיילים אני בניהם כמובן מתחזה ממציא מספר אישי. מקבלים נשק חגור תרמיל עם ציוד ויורדים דרומה לרפידים

נסיעה הזויה כל צהל בתנועה דרומה. מגיעים באישון לילה יורדים ונשלחים לעמדות לשמירה יש התראה על פשיטת קומנדו. פחד כל רעש מעלה חרדות.

בוקר מגיע לאיטו יורדים קפואים מהעמדות, חלוקת עבודה אתם אלונקאים אתם לעבודות ושמירות וזרם ההרוגים והפצועים לא פוסק. מסוק אחרי מסוק אמבולנסים משאיות רכבים פורקים מטען מטורף של שברי אנשים.

ואנחנו פורקים אלונקה אחרי אלונקה מחזה נוראי מטורף המראות שעיני ראו (נער בן 17) הריח של הדם והבשר השרוף מלווה אותי עד לעצם היום הזה.

לאחר 4 ימים ש.ק.ם ברפידים פוגש את הקש״לח של אבי ושם הסיפור נגמר נשלחתי הבייתה לאחר כבוד באוטובוס של פצועים שעשה דרכו לבאר שבע. משם לפנימיה מסרתי את הנשק למפקד התורן. הביתה לאמא.

זהו סיפרתי. פעם ראשונה שאני מוציא את הסיפור