הקללות שהרגיעו אותי

בשנת 1973 הייתי סטודנט בבוקרסט, גרתי במעון סטודנטים, יחד עם סטודנטים ערבים רבים. מהם למדתי לקלל בערבית.

מעניין שעוד לא ידעתי כלום בעברית, אבל לקלל בערבית, כבר כן ידעתי.

כמה ימים לאחר פתיחת שנת הלימודים, פרצה מלחמת יום הכיפורים. ברומניה שודרו החדשות שנלקחו מהערבים. היה מאוד מסוכן להאזין לרדיו מערבי. כול אחד היה יכול להלשין עליך בסקוריטטאה ( השב"כ הרומני ).

לכן במעון לא יכולתי להאזין לקול ישראל, אבל בסטודיו, שבאוניברסיטה, כן יכולתי. בערבים, שאף אחד לא היה שם, סגרתי את דלת הסטודיו, ועשיתי כאילו אני משרטט. מי שרצה להיכנס, היה חייב לדפוק בדלת. כך שהיה לי כול הזמן, לסגור את הרדיו.

וכך היה כול ערב, הלכתי לאוניברסיטה כדי " לשרטט ". שמעתי את החדשות המצמררות, על התקדמות צבאות ערב, והייתי עצוב מאוד. רציתי כול כך לעלות לישראל, והינה הערבים גומרים לי את המדינה.

החברים שאלו אתי אם אני מרגיש טוב, מכוון שלא סיפרתי בדיחות, לא צחקתי איתם, לא יצאתי איתם, כהרגלי, הייתי סגור בתוך עצמי. כך חלפו הימים. בבוקר הייתי בלימודים, ובערב הלכתי "לשרטט ".

בוקר אחד התעוררתי עם כאבים איומים בכליות. יכול להיות שהצטננתי. הלילות של חודש אוקטובר ברומניה, הם קרים, לא כמו אצלנו. התהפכתי על הרצפה מכאבים. רק משעבר התקף כליות יכול להבין אותי.

לאחר זמן רב הגיע אמבולנס ולקחו אותי לבית החולים של הסטודנטים. נתנו לי את התרופות המרגיעות החזקות ביותר: מורפין, אטרופין אבל הכאבים לא פסקו. הרופאים היו חסרי אונים. כך החזיקו אותי במשך ארבעה ימים, מסומם. לא הייתי מסוגל להגיד משפט אחד בצורה מובנת.

כעבור ארבעה ימים, הכאבים נעלמו ( ולא חזרו מאז, ברוך השם ). כשפתחתי עיני, לא ראיתי חד. חשבתי שזה בגלל הכאבים. הסתובבתי לכוון השידה, פתחתי את המגירה וקראתי בקושי רב את שם הזריקה. כשראיתי שכתוב אטרופין, מיד הבנתי מה המצב.

פתאום נזכרתי במלחמה. לא יכולתי לשאול את אף אחד, מה קורה בישראל. לא הייתי בטוח שאפשר לסמוך על החולים או על האחיות. רדיו, לא היה לי. שכבתי במיטה וחשבתי איך אפשר לקבל אינפורמציה לגבי המצב בישראל.

לידי שכב חולה שאמר ברומנית שהוא סטודנט מסכן מסוריה. כול הזמן האזין לרדיו. בכול שעה שלמה, שמעה חדשות בערבית. לא הבנתי כלום ממה שנאמר בחדשות. הבנתי רק את הקללות שלו בערבית. הבנתי מה המצב ונרגעתי.

אנדרי דויטש