ירמי עמיר
אין זמן לבכות / מאת ירמי עמיר
לפנות בוקר מודיעים לנו - אתם יוצאים להציל את החיילים הכלואים במוצבים הארורים של קו בר־לב בתעלה.
קולותיהם הנואשים נשמעים בקשר ונצרבים בזיכרון.
אני יושב בתא התותחן. חזק, אבל פוחד. אופטימי, אבל רועד. אימא, אבא, בואו להציל אותי. למה בכלל התגייסתי למלחמה? למה רציתי להיות קרבי? למה לא הסכמתי להיות כתב צבאי?
אולי הייתי היום עושה קריירה ובכל שנה ביום כיפור מפרסם את זיכרונותיי האמיצים, שנכתבו במוצב הפיקוד.
חשבון נפש.
בצבא לא מלמדים אותך רק איך להרוג, אלא גם איך להיהרג. תהיה גיבור, בכל מקרה. זה טוב ליחסי הציבור של צה"ל והמדינה. לתפארת מדינת ישראל.
מישהו מכין קפה. יש עוגיות. אין לנו תיאבון. מי צריך לאכול כשהולכים למות. ככה נישאר רזים ויפים וצעירים, וישימו את תמונתנו בעיתון עם כמה מילים מתחת. ויזכרו אותנו חמש דקות. מקסימום יומיים.
ככה זה כשאתה נמנה על הקהילה הגדולה של מתים אנונימים.
אם אתה סלב מת תקבל כתבה במוסף ואם יהיה לך מזל - גם שער צבעוני. המחנכת מהתיכון תספר איזה ילד יפה היית, ומוכשר, ואיזה עתיד מזהיר ציפה לך. אז מה אם ברחת מהשיעורים ומיררת לה את החיים.
לפנות בוקר הפקודה מבוטלת. החליטו שהסיכון רב מדי. הבוקר לא נמות. הייאוש בטנק נעשה הרבה יותר נוח.
החיילים במוצבים עוד לא יודעים שלא נבוא להציל אותם. סליחה שאכזבנו. תבינו, זה או אתם או אנחנו.
שועטים בחולות סיני. הטנק מימין חוטף טיל, אנחנו רק רסיסים. רסיס אחד פוגע בראשו של מפקד הטנק, שהיה חשוף בצריח. הוא נופל עלי, התותחן, ראשו מלא דם, וממלמל – "נפצעתי, תפנו אותי".
אני לוקח את הפיקוד על הטנק, מורה לנהג לעשות יו-טרן ולדהור לתחנת פינוי הפצועים. דם, יזע ובלי דמעות, אין זמן לבכות, החיים זה הכול.
טילים מתעופפים, אנחנו דוהרים כמו מטורפים. תוך כדי תנועה הטען קשר חובש את ראשו של המפקד, ומנסה לעצור את שטף הדם. אחרי דקות ארוכות שנמשכו כמו נצח, אנחנו מגיעים לתחנת פינוי הפצועים.
מפנים את הפצוע ואחרי מנוחה קצרה חוזרים לשדה הקרב עם מפקד חדש. מחליף.
לא חסרים כאלה, שנותרו בלי טנק או בלי צוות. אחרי שיצאנו בשלום מקו האש, עוצרים ליד טנק מצרי.
בפנים עומד הטען קשר, שעון על קירות הצריח. לא מגולח. מבטו קפוא. גורודיש היה נותן לו מסדר נוסף על גילוח.
אם צריך דימוי למשפט "הזמן עמד מלכת", זה המקום.
אני חושב על אימא שלו, במצרים, אם תדע אי פעם איך הבן שלה נמצא ללא רוח חיים. אני חושב על אמא שלי, היא כל כך רחוקה עכשיו. האם תזכה לראות אותי חי?