שבוע לפני המלחמה חגגנו את הברית של בנינו צחי ומעט מאוד השתתפתי בגידולו בגלל שהייתי מגויס חצי שנה, ומאושפז עקב הגידול.

המלחמה פרצה ב-14:00, ביום כיפור.

הייתי במנוחת תפילה בבית בצום ופתאום הייתה צפירה. נפרדתי מרעייתי ומשתי בנותיי הקטנות ובני הפעוט. רבע שעה אחרי זה קבלתי טלפון להתייצב במחנה שנלר.

בלילה, הייתי בסיור כתובות לגייס אנשים. למחרת בבוקר שלחו אותי בגלל שהיה לי רישיון נהיגה וגם שהייתי מורה נהיגה לבקעה לסיירת חרוב להיות אחד מהנהגים של הנגמשים. מצאנו במחסני החירום נגמשים במצב קטסטרופלי.

היינו בבקעה בכוננות שהירדנים לא יפתחו במלחמה גם.

בשבת בבוקר אחרי שבועיים, כל הסיירת ירדה לבלוזה בצפון סיני. כל הנגמשים הועמסו על רכבת ונסענו עד אל-עריש ומשם נסענו כל הלילה עד בלוזה. נערכנו להתקפה בגזרה הצפונית של תעלת סואץ.

בגלל הפסקת האש שהוכרזה, ההתקפה בוטלה ועברנו את התעלה למצרים.

התחלנו לנוע דרומה תוך כדי תקריות אש, בהם נגמש אחד נפגע וכמה חיילים נהרגו ונפצע אחד מהבמאי/צלם של הטלוויזיה ונשאר משותק בחלקו התחתון.

למחרת בבוקר הגענו לפאתי העיר סואץ.

כל הסיירת התכוננה לפריצה לעיר, עם כוחות נוספים של צנחנים. מתברר שלא היה לי מספיק דלק. קיבלתי ג'ריקן אחד של דלק ואח"כ בשעות הצהריים, פרצנו לעיר סואץ.

העיר הייתה נטושה מאזרחים כבר שנים ומכל חלון טיווחו וירו עלינו. באחד הכיכרות בעיר, נתקעתי בלי דלק עם עוד 3-4 נגמשים. קפצנו לאחד מחדרי המדרגות של הבתים הנטושים והחבר'ה של הסיירת ניהלו קרב יריות עם המצרים.

מאחר ונותקנו היינו בזנב של השיירה ובפקודת הקצין נטשנו את הנגמש שנותר בלי דלק ויצאנו מהעיר עם פצועים והרוג בתוך הנגמש.

למחרת נכנסה הפסקת האש.

אחרי הקרבות ניגשתי לרופא והראיתי לו שאני מקבל תרופה נגד גידול בבלוטת התריס. הוא ראה את הצוואר שלי נפוח והתפלא שאני מגויס למקום הזה. הוא שלח אותי חזרה לארץ, תפסתי טרמפ לשדה התעופה "פאיד", שהיה בצד המערבי של התעלה.

שמה, עליתי על המטוס שחזר ללוד.

לאחר בדיקות בהדסה עין כרם, עברתי ניתוח להסרת הגידול וברוך השם, הכל בסדר.

המלחמה השפיע עליי עמוקות. לא הפסקתי לדבר ולספר לכולם במשך שעות ארוכות וזה היה כנראה חלק מהריפוי ממוראות המלחמה.

גויסתי ביום הכיפורים ושוחררתי בפורים לאחר חצי שנה.

כל יום כיפור, עולים בי הזיכרונות של המלחמה, בייחוד היומיים האחרונים של הקרבות של סיירת חרוב אליה הייתי מסופח בתור מילואימניק בן 30 ("זקן וותיק"), לעומת חיילי הסדיר והצנחנים.

באחת החופשות, ראיתי בטלוויזיה כתבה של הצבא המצרי, על תהלוכת השלל המצרי בקהיר ופתאום ראיתי את הנגמש שלי שצוין בכיתוב ב'1. זה ריגש אותי מאוד והעלה בזכרוני את הפריצה לעיר סואץ והמחדל של חוסר הדלק.