אני קצין קשר במפקדת פיקוד הצפון, ב"ארמון" שבצפת, שומע את ההודעה על נפילתו של מח"ט 188, אל"מ יצחק בן־שוהם: "המח"ט נהרג", צעקתי, "המח"ט נהרג".

דממת הקשר הפתאומית דורכת את חששות רפול.... רפול מסתכל ללא מילים במנחם, קצין הקשר שלו, מקווה לתקלה במכשיר הקשר "נסה להשיג אותו דרך הקשר" הוא אומר לאיטו, "בעצם תן לי אותו דווח מצב" הוא פונה לקשר.

"גם לי אין קשר עם המח"ט", נשמעת צעקתו של הקשר רפול משפיל עיניו.

"זהו" מהרהר קמ"ן חטיבה 188, מאזין לידיעה על נפילת שדרת הפיקוד הבכירה

"החטיבה נדפקה המח"ט, הסמח"ט, קצין האגם, עודד (מג"ד 53) נצור עם תריסר טנקים בתל-פארס, חיים מג"ד 82 פצוע, שני הסמג"דים פצועים קשה – אין חטיבה.....".

אנחנו בארמון הבנו שגם קצין הקשר החטיבתי רס"ן (לימים אל"מ) חנן שוורץ (היום שי), היה שם בטנק.

עם היוודע דבר מותו של יצחק בן־שוהם, השתרר שקט בכל הרשתות ברמת־ הגולן. טון הדיבור ברשת ביטא הלם וכאב נוראיים בכל המרחב.

נדמה שרמת־ הגולן השתתקה לדקות ארוכות.

אבל כבד ירד על הפיקוד והתפשט גם למטכ"ל כאש בשדה קוצים. כמעט כל שיחה נפתחת באובדן הגדול הזה של המפקד הנערץ.

רק לפני שלושה חודשים הוא קיבל את הפיקוד על החטיבה.

כנראה שגם הסורים נכנסו להלם, ולא הבינו את השינוי בטון הדיבור ואינטונציה אצלינו בתקשורת במכשירי הקשר.

כך שגם אצלם מערך ההפגזה והמשך הלחימה הוחלשה, המשיכו להילחם מעמדותיהם אבל לא התקדמו ולא ניצלו הצלחה להמשך הלחימה לכיבוש מחנה נפח והמשל לכיוון עליקה, וירידה לגשר בנות יעקב.

ההודעה הזאת עוררה תחושות של כישלון וכעס...הטנקים הסוריים שוטפים את הרמה במרכז ובדרום, ולא יחלוף זמן רב עד שיגיעו לטבריה ולצפת ואלינו.

בפעם הראשונה אנחנו מרגישים תבוסה ומפלה, והמשמעות מזעזעת. בערב בעמדת האג"ם אני שומע קול מוכר. אני מזהה... את קולו של רס"ן חנן, קצין הקשר של חטיבה 188. אני מוודא שאכן הוא המדבר ודמעות נקוות בעיניי.

"הוא חי!" אני צועק.

חנן מנסה להסביר את המצב במילות קוד כי דיברנו במכשירי הקשר.

אני לא כל כך מבין אותו, אבל מה זה חשוב, העיקר שאני שומע אותו, אז סימן שהוא חי ובריא ושלם, וממשיך בתפקידו.

מאוחר יותר הבנתי שהוא לא עלה על טנק המח"ט. קצין האג"ם רס"ן בני קצין עלה במקומו בנפח ושילם על כך בחייו. כך ניצל חנן, הוא והקמ"ן החטיבתי רס"ן משה צוריך.......