היינו אמורים להינשא ב-23.10.73. זה שהכרתי חזר אחר

אני סיימתי קורס צפ"טיות בבה"ד 7. בערב יום כיפור ידענו שמשהו עומד להתרחש.

ישבנו על הטלפרינטר וכו'. אינני זוכרת את הימים במדוייק.

אחר כך נשלחו חלקנו למחנה 180, בסיס קשר בצריפין. ב-22.10.73 הייתי בתורנות שמירה בעמדת הש"ג, אוחזת בתמונתו ובהזמנה לחתונה ולא ידעתי אם הוא חי או מת.

משה היה חייל בשיריון וגוייס למילואים ונלחם בסיני.

למחרת בשש בבוקר, היום בו היינו אמורים להינשא, יצאתי מהבסיס לכיוון הבית בעודי אוחזת בתמונתו ובהזמנה לחתונה. בקצה הדרך שהיא נקודת המפגש עם בית החולים, הוא עמד.

גבוה יותר משזכרתי, שחום יותר. אוחז בידו האחת את ידו השניה כאילו היתה צעצוע.

אני זוכרת שהיה לו ריח מוזר.

בגלוייה הראשונה ששלח לי מהקווים כתב: "לצלילי השיר "שלא לאהוב אותך איך אפשר" אני שולח לך מכתב זה".

ועוד ציטט את ביאליק וכתב: "אומרים אהבה יש בעולם. מה זאת אהבה".

וחשבתי לעצמי, שכאשר התותחים רועמים, המוזות שותקות.

זה שהכרתי חזר אחר.

נישאנו בדצמבר. לא הספקנו לחלק את כל ההזמנות לפני שפרצה המלחמה. בכל מקרה, מי שנשאר מאחור בין החולות, כבר לא יכול היה להגיע.