פוסט טראומה / מאת ירמי עמיר

את התמונה הזו לא אשכח לעולם: הקרב על חמוטל, שתי דקות אחרי, שתי גופות מכוסות בסדינים לבנים ספוגים בדם, שתי אלונקות ליד טנק המג"ד. שני קצינים, שהיו חשופים בצריח, חשופים עכשיו לחול ולרוח.

פנים שרופים, איברים שמוטים, כתמי דם טרי מתפשטים על הסדינים כמו כתמי דיו ונספגים בחול היבש של המדבר.

באוויר - ריח של בשר אדם חרוך.

אנחנו עומדים שקטים. מקשיבים לדמעות. מיישרים את הסרבלים. מחבקים את העוזים. מחכים לפקודה חדשה.

איך זה שברחנו ולא ניצחנו? היינו כחולמים.

המג"ד נואם. זקנו האפור זרוע בגרגירי חול.אנחנו נסתער שוב עד שננצח, הוא אומר - וקולו נשבר.

הגיבורים עייפים.

מי שלא פוחד, שיקום.

אנחנו תוקפים שוב - וחוטפים טילי סאגר ממרחק אפס. מגיעה פקודה לסגת ולנוע דרומה. אוספים את השברים, נפרדים מהמתים ומהפצועים, מפנים את גבנו לגבעה המקוללת, דוהרים אל תוך הלילה ומותירים שובל סמיך של עשן וחול.

מהטנק בוקעת נהמה של אריה פצוע, שכבודו נרמס.

הפוגה.

שלמה ארצי נותן לי בראש. אפילו כאן, באמצע המדבר, אי אפשר להימלט מחום יולי אוגוסט שלו. קיטש הולך טוב עם מוות וארצי נולד לרקוד עם זה ועם החתולים שמחשבים את קיצם לאחור.

אני מחשב את קיצי לאחור ואני לא חתול של אף אחד. החיים עוברים לפני כמו בסרט, כמו בקלישאה.

יורים עלינו ארטילריה. אנחנו חולפים במהירות על פני טנקים שרופים. שלנו.

חיילים מוטלים בחול, רובם כבר אינם איתנו, חלקם מדממים. משאירים מאחורינו פנים, שמות, ילדים של אבא ושל אימא, עוד מעט הם יהיו ילדים של אלוהים.

העיניים נעצמות, חניון, חצי פגישה, אני מתעדכן מי חי, מי כבר לא.

מי שרוצה להתקלח, לוקח צינור. שלושה שבועות לא התרחצנו. יש צינור מספיק לכולם.

חוזרים לשדה הקרב. יורים, פוגעים, הורגים, מתחמקים, יופי של מלחמה.

הנה החווה הסינית. למה סינית? האם אנחנו נלחמים לפי שיטת הפנג שוויי? אולי נחליף את הצבעים, נצבע את הטנק באדום, נחליף מיקומים, נזיז את הכיסא של התותחן שלא יהיה מתחת לפתח הצריח, כדי שהזרימה תהיה חיובית?

אין זמן. אני מת לחיות, ממשיכים לכיוון התעלה, עולים על הדוברות. הגענו לאפריקה.

הליקופטר ענק יורד עלינו, אנחנו יורים עליו, הוא מתרסק, כמו בסרטים, לתוך יער הדקלים, ענן של אש ועשן עולה השמיימה.

אפילו סטלונה לא היה יוצא חי בין ההריסות. הפסקת אש.

עדנה לב, בלונדינית על קומנדקר, באה לשיר לנו בין עצי הדקל. מזג אוויר קריר, נוף פסטוראלי. למה המלחמה הזו היא לא גן עדן כמו שהבטיחו לנו? הבטחתם יונה.

כאן מלחמת יום הכיפורים, עבור. מלחמה של מעשי גבורה מופלאים ופשלות ומחדלים. אחרי המלחמה הכל יחזור.

זיכרונות, קלישאות, הזיות, פנים ושמות, חברים מדממים, כולם גיבורים.

יצאתי מהמלחמה, אבל המלחמה לא יצאה ממני.