בפרוץ מלחמת יום הכיפורים הייתי בן 25, נשוי ואב לתינוק בן 3.5 חודשים.

הוזעקתי למילואים בגדוד שריון על ה״שרמנים״.

הפסקתי את הצום.

התאספנו בג׳למי ולקראת בוקר התחלנו לעלות לרמת הגולן. ביום השני למלחמה בשעה 7:00 שיירת חבורת הפיקוד הקדמי של החטיבה בה השתתפתי נעה בציר דרך כפר תבור, צמח, עין-גב, כביש סקופיה- לעבר הישוב אל על ברמת הגולן.

המסע הממושך על גבי השרשראות מתן את אותותיו, הטנק שלנו התחמם, נעצר ועיכב את התנועה. באל על נעצרנו.

באזור אל על השתתפתי בקרבות קשים בהם הרוגים ופצועים רבים. חבר יקר שהיה איתי בצוות- סג״ן ראובן כהן ז״ל והיה איתי גם בסדיר בגדוד 52 נהרג.

תחושות של כבדות ועצבות מלוות אותי עד היום בזכרי אותו.

בהפוגה יצאתי לחופשה של יום ובתחנת האוטובוס בחיפה פגשתי את בת דודתי שספרה לי שבן דודי- רוני וייצנר ז״ל שהיה קצין בשריון, בן 21 נהרג בקרב בסיני.

לאחר הידיעה הקשה שפקדה אותי אושפזתי בבית חולים רמב״ם מאובחן כהלום קרב.

במשך 50 שנה מלווה אותי תחושת אובדן קשה של בן דוד יקר שאת קברו אני פוקד באזכרות ביום הכיפורים וביום העצמאות.