הייתי מ"פ טנקים שרמנים M50. בתחילה גדוד 268 ואח"כ פלוגה עצמאית תחת פיקוד מח"ט הבקעה. לא ירינו פגז לכל אורך המלחמה מפני שהמלך לא שלח את שיריוניו לבקעת הירדן, אלא לרמת הגולן. אך הדאגה היתה גדולה, מפני שהיה עליו לחץ אדיר להסתער לכיוון ירושלים.

במקרה כזה היתה הפלוגה (11 טנקים) באזור גלגל ועוד גדוד שרמנים פיקודי (40 טנקים) מדרום לכינרת ניצבים נגד 3 חטיבות וחצי של טנקי פאטון ירדניים ביחסי-כוחות של 1 ל-10. מדוע שלח המלך את שיריוניו (שתי חטיבות) לגולן ולא לבקעה? מדוע לא שלח את החטיבה וחצי שנותרה לו לבקעה? אני מוסר בזאת את מה שהסביר לי ב-15 לאוקטובר 1973 אלוף פיקוד המרכז במלחמה, האלוף יונה אפרת.

ביום השני למלחמה התקשר המלך חוסין לשגריר האמריקאי בעמאן וביקש שיודיע לקיסינג'ר שמפקדי חטיבות השיריון שלו מאיימים עליו. הם הודיעו לו שאם לא ייכנס למלחמה בבקעה הם יסתערו על הארמון. קיסינג'ר דיווח מייד לגולדה.

זה היה ביום א' ה-7 באוקטובר, כנראה אחה"צ. גולדה ידעה שבסיני אוגדה 252 כבר לא פעלה כאוגדה אחרי שאיבדה כ-60% מן הטנקים שלה. דיין דיווח לה ש"בין התעלה לתל-אביב אין לנו יותר טנקים". אבל לגולן כבר התחילו להגיע יחידות שיריון מילואים הראשונות.

היא לא רצתה בנפילת המלך. היא הודיעה לקיסינג'ר שימסור למלך שהוא יכול לשלוח חטיבה לגולן . שם נקבל אותם. אך אם ישלח לבקעה היא תעצור הכל בסיני ובגולן ותשלח לבקעה כל טנק ומטוס שיש לנו. כוחותינו יחצו את הירדן, יעלו בהר, יכבשו את עמאן, "ישטחו את העיר (will level the city) ויזרעו אותה מלח, וזה יהייה הסוף של הבית האשמי".

יונה אפרת אמר לי שהוא מפעיל חי"ר שבדק באמת מקומות שבהן יתאפשר לטנקים לחצות את הירדן ולעלות לגדה המזרחית. כנראה שהתצפיות הירדניות דיווחו על כך, ובכך חיזקו את האמינות של האיום של גולדה.

האומץ של גולדה בימים ההם היה מרשים מאד. שראשת ממשלת ישראל תרשה למלך ללחום נגדנו בגולן- אך בשום אופן לא בבקעה, זה דרש עצמה רוחנית נדירה. עד סוף המלחמה האלוף אפרת הזהיר אותי ש"חטיבה ירדנית פלוס" עוד עלולה לרדת עלינו מן ההר, אבל התחייב שייתן לי לפחות 8 שעות התרעה.

היו מספר "הקפצות" ב-2 או 3 בלילה, שורה מנהלית, מנועים פועלים, בלי אורות, דממת אלחוט, ו"אפשר לחזור לחניון לילה". פלוגות אחרות של הגדוד הועברו באמצע המלחמה מהבקעה לאזור "טסה" בסיני ונכנסו לקרב.