N12

הזיכרון שלי מלחמת יום הכיפורים

חזרה

יגאל אריאלי

חיל הרגלים
חטיבה 1 (גולני)
מבצע קינוח

בשם החברים.

אומרים ישנו הר, שם בצפון ארצינו האהובה, בחורף מתכסה הוא בזקן לבן, יפה ומתעתע.

עם ישראל עולה אליו ועליו באלפים, גולש ומתמוגג. צהלת הזאטוטים נשמעת בהד מן שלוחות ההר.

אך בעת שקיעת החמה, עם רדת החשיכה, יחדלו גלגלי הרכבל מרעשי סיבובם החורק, פצפוצי השלג תחת מגלשי הסקי והסנובורד יחרישו, קולות המוזיקה השמחה והצהלה יידומו.

או אז יעורו הסלעים החדים תחת מעטה השלג המתעתע ביפיו המזוייף, בזכרם את סודו הנורא.

בתוך תוכו, ארור הוא ההר, מקולל וספוג דם, לא לבן הוא. אדום ההר ולא מפרחי כלנית, גם לא פרג. קולותיו מעורבים גניחות של פצועים, נביחות של גוריאנוב, צרורות של קלשניקוב, נפילות של ארטילריה, וריח תמהיל מעיק של שמן רובים.

פיח, עשן, זיעה חמוצה ודם של לוחמים. בלב הגיהנום והתופת שעל ההר, פינה קטנטנה, חלק זעיר מהמערכה הכבדה שהתרחשה על גבעותיו המצולקות. מבצע שכונה באירוניה רבה קינוח, מוגש בדם ואש ותימרות עשן.

מלחמת יום הכיפורים, ליל ה-21-22 אוק. 1973. עיקול הכביש האחרון בואך מוצב החרמון, 5 חיילי קומנדו סורים מאומנים וחמושים היטב, מחופרים במארב ,עושים שעות ארוכות כמיטב יכולתם לחסל את 5 חברי וגם אותי.

הם יורים דרך כוונות ירי לילה מותקנות על הקלשניקוב , ואנחנו משיבים אש עם העוזי . משלנו נהרג סגן דרור בן ארויו ז״ל, 2 פצועים קשה. אלי איצקוביץ (איילון) המ״פ, סגן ישראל סולימן, אני רק ״קל״ מאש כוחותינו. (חלק מובנה במלחמה, רק שיהיה ברור)

אנחנו החוד ... לבד. לכודים שם שעות, אי אפשר להרים ראש בלי לקבל כדור. ניסינו להרים יד עם אימפוזיה, זו חוררה בשנייה. תגבורת אין, גם לסגת לא בא בחשבון. התחמושת אוזלת.

אתה יודע בוודאות שתיכף הם מסתערים, כלל ראשון בחיילות, כך למדנו. מכת אש, והסתערות לוידוא הריגה. מחשבות ותובנות והעיקרית שבהן - לא מרים ידיים , זו בכלל לא אופציה! לאט זה חודר, אני מבין שזה הסוף.

ומרגע זה שום פחד, שום רחמים עצמיים, שלמות ורוגע נדירים. חברי הלוחמים סביבי הצטרפו ללא היסוס להחלטה.. חלקנו 3 כדורי עוזי ורימון יד אחד לכל אחד, ונכנסנו להמתנה.. שלוות נפש תהומית. השלמה מלאה. הרגשה שלא חויתי עד אז ומאז.

לכשיבואו, נשלוף נצרה , ייוותרו 4 שניות לצרור קטן בראש. לפחות ניקח כמה מהם איתנו. מחכים... כ-3 שעות ארוכות. מחכים, וזה נמשך כמו נצח נצחים. דריכות מלאה, רק לא להירדם. והנה, מפציעה השמש על ההר והם קמים ומרימים ידיים.

5 גולייתים, בנויים לתלפיות יורדים לקראתנו אט אט. מבטם מושפל ופחד מוות בעיניהם הירוקות .. בדיוק המצב שלא היינו מוכנים בשום אופן לחוות בעצמינו. לך תבין ... ואז שקט מופתי משתרר, אנקות הפצועים חדלו... איש לא מזיל דמעה, לא ידענו מזה ...לא למדנו עד היום.

דמעות של לוחמים...זה מושג שנולד הרבה אחרינו, כך היינו. לא כועס, לא מתלונן, לא הלום, ירדתי מההר חזק שבעתיים, קם כל בוקר, מאושר ושמח בחלקי, נהנה מהרגע והיום.