6 באוקטובר, יום כיפור שעה 14:00. כמה שעות לפני, סיור מפקדים ותותחנים בקו המוצבים ללמוד את פני השטח. עם חזרתנו לחניון שלנו בצומת "עגבניה" ליד נפח, קיבלנו הוראה מהמג"ד קהלני לשבור את הצום.

מי שצם היה צריך להכנס לטנקים תחת רשות ההסוואה ולהמתין לאות הפתיחה. 2 מיגים סורים חגו מעלינו ובישרו את אות הפתיחה.

יצאנו מרשתות ההסוואה לכיוון עמק הבכא בין הבוסטר והחרמונית, וניהלנו קרב קשה מול הסורים כאשר יחסי הכוחות הם כפי 8 מאיתנו, מלווים בסיוע חיל האויר וארטילריה מסיבית, וכוחות קרקע מיוחדים שלהם שכללו כח קומנדו גדול.

היה נראה שזהו.. הקרב יוכרע לטובתם..

לנו לא היה סיוע אווירי, לא היה לנו ארטילריה מסיבית ולא מספיק טנקים..קרב הבלימה ההרואי בעמק הבכא הוכרע לבסוף לטובתינו והציל את מדינת ישראל.

אני "זכיתי" להשתתף בו רק 26 שעות, עד שהטנק שלי נפגע.

המפקד שלי, סמ"פ פלוגה ח' סגן עמיחי דורון, נהרג. הטען קשר נפצע, ואני נפצעתי קלות מרסיסים. יצאתי מהטנק לחלץ את הטען קשר. ירדתי חזרה וצודדתי את התותח שישב על מדפי הנהג שלא יכל לצאת תוך כדי מבט לעבר המפקד שהיה נראה כי נהרג.

הודעתי ברשת הקשר שיש נפגע בטנק, ככל הנראה הרוג, ואני נוטש לטובת פינוי הפצוע שלא יכל בכוחות עצמו להתפנות.

אני כפצוע קל פיניתי את הפצוע ברגל עד שמצאנו טנק מהגדוד שהעמיס את הטען קשר ופינה אותו. ואנחנו המשכנו ברגל לכוון צומת ווסט, שם ישב התאג"ד.

הגענו לשם עם פינוי בנגמ"ש שעבר ואסף פצועים. פוניתי לבית החולים בצפת ולאחר יומיים עזבתי את בית החולים על דעת עצמי וחזרתי לקרב שכבר החל כקרב פריצה.