יום כיפור 1973. אני בת 10, אחותי בת 8. שתינו הולכות ברגל, מתלהבות מההליכה באמצע הכביש לבית של סבתא סעידה, כ-2.5 ק"מ מביתנו.

כעבור כמחצית הדרך, עוברות ליד הבית של סבתא נעימה, לתדהמתנו רואות את דוד אבנר עומד להיכנס לרכב שלו. הוא מגיב בהנהון קצר קשוח למראנו ולקריאות השלום שלנו לעברו.

דוד אבנר תמיד צוחק ומצחיק, קולני וצוהל, בקושי מתייחס אלינו ומתחיל לנסוע. אני המומה, מבינה שמשהו לא נורמלי קורה. גם הנסיעה שלו ביום כיפור, וגם כובד הראש והרצינות הלא-אופיניים.

ממשיכות ומגיעות לסבתא סעידה, שם דוד שאול עומד במרפסת, משקיף לאופק בארשת רצינית ומתוחה.

בערב, כשאבא בא לקחת אותנו עם הרכב הביתה, כבר ידענו שיש מלחמה. לא זוכרת שהבנתי מה המשמעות של זה.

דוד אבנר, מכונאי מטוסים בחיל האוויר, נקרא להתייצב או התנדב, לא בטוחה וזה לא כ"כ משנה.

אבא, חובש קרבי בחיל הים, לוקח את הרכב החדש שקנה, מחליט לא לחכות שיקראו לו ונוסע לסיני לעזור עם הפצועים.

אנחנו בבית עם אמא, מקפידים להחשיך חלונות בערב, יושבים במקלט עם שאר השכנים.