בעת גיוסי למילואים עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים התחושה הראשונית שלי, כמו של הסובבים אותי, היתה: יהיה “זבנג” כמו בששת הימים ונלך הלאה. מהר מאד יתחוור לי שכצפוי שונה לחלוטין!

כחובש קרבי במילואים הוצגתי לפני המלחמה בפלכ”ר (פלוגה כירורגית) שצורפה במלחמה במערך של בי"ח שדה 294. מידע מוקדם על יעד הפריסה בחזית הדרום לא ניתן, ונראה כי גם לראשי ביה"ח לא היה מידע.

התמיהות לגבי המצב צפו כבר בהגיענו לימ"חים בבאר שבע- שם היה עלינו להצטייד טרם כניסה לחזית: היה מחסור בפריט ציוד, ביגוד צבאי לא תואם ואף מחסור בכלי נשק אוטומטיים כמתחייב.. הסעת סגל ביה"ח עברה דרך “אל עריש”.

ככל שהתקדמנו תחושת הביטחון התחלפה בספות, כשלאורך נתיב הנסיעה ניפצו שלדי אוטובוסים ורכבי צה”ל שרופים עד היסוד! ההרגשה והשיח בין אנשי המילואים השתנו, ומושגי ההפתעה והמחדל ריחפו היטב באוויר.

סגל ביה"ח עבר לאמבולנסים צבאיים, והשיירה נעה ליעדים שנקבעו ע״י ראשי מערך הרפואה הפיקודי. ביה"ח התמקם בנקודות שונות כמערך רפואי לגיבוי לפי הצרכים במרחב.

בתקופת ביניים זו, זכורה לי במיוחד השהייה בבסיס שריון סדיר, ריק מאדם, בו אוהלים ובהם שורות “לוקרים” שעל דלתותיהם: שמות ופרטים אישיים של חיילים צעירים, מידע כדוגמת לו״ז שיחרור, ואף איורים ורישומים עם מסרים אישיים.

התחושה היתה קשה, כי המראה ואי הסדר סימנו משהו על אשר התרחש לקראת עזיבת החיילים את המתקן. בכל הימים הבאים נתקבלו אזהרות “שטיח אדום”, אזהרות על חדירת יחידות קומנדו מצריות וכשקרבות אוויר מעלינו.

לטעמי לא היתה כל יכולת לסגל ביה"ח להתגונן מול כוח מצרי. בימים אלה נחשפנו לראשונה לסיכון “הסאגרים” שפגעו קשות בכוחות צה”ל (מספר נפגעים טופלו בשטח ע”י סגל ביה"ח).

סביב ה-22/10 ביה״ח שדה 294 מתמקם בהאנגרים שבפאיד- שדה תעופה במערב תעלת סואץ ודרומית לאיסמעיליה: ביה"ח שלנו החליף את בית החולים המוטס ששהה בפאיד והועתק לראס סודר.

מאוקטובר ועד לפינוי ב- 2/74, ביה’ח טיפל במאות רבות של פצועים ובפינויים שנדרשו ובחולים בכל מרחב מערב התעלה - מלבישות ותפרים ועד ניתוחים מורכבים.

ביה"ח ביצע עבודת קודש בקרב על חיי הפצועים. מורל סגל בית החולים בכל תקופת המלחמה ועד הפינוי היה גבוה וכל חייל נרתם לסייע בכל משימה שנדרשה.

תוך כדי תיפקוד, ביה״ח היה חשוף ימים כלילות להתרעות על מתקפות אב”כ אשר חייבו פעילות ממוגנת.

זכור לי יום בו נקלטו פצועים מיחידות קרביות שנטלו חלק בלחימה קשה בגזרה: במהלך הטיפול בפציעות רבים מהם דחקו בצוותי הטיפול להזדרז מתוך רצון לשוב לזירת הקרבות ולהצטרף לחבריהם.

רוח זו של אחריות, מחוייבות והקרבה הרשימה מאד .היה מי שתיארם “כמכבים של תקופתנו”!