שרתתי באגף המבצעים של חטמ"ר 275 בבלוזה בסיני בגזרה הצפונית, שירות מלא עניין וכיף, ביקורים בתעלת סואץ בקו המעוזים, שיחות עם החיילים המצרים מגדה לגדה הווי נהדר בבסיס- שום דבר לא הכין אותנו למלחמה.

ב- 6.10.73 היו דיווחים שיתכן שתהיה מלחמה בשעות אחר הצהריים, נקראנו לקבוצת פקודות וקצין האג"מ שלח אותי להביא את הקלסרים של שובך יונים מהחמ"ל. בעודי מחזיקה את הקלסרים ליד דגל הבסיס בחזרה לחמ"ל, חלפו מעלינו מטוסי המצרים בגובה נמוך.

ואנחנו, חסרי הידע בזיהוי מטוסים, היינו בטוחים שאלה מטוסי ח"א.

מיותר לציין שעם הירידה לחמ"ל התברר שהמלחמה החלה. הקמב"צים והסמב"צים נשלחו לבדוק את עמדות הנ"מ ואת האפשרויות להגן על הבסיס, נותרתי לענות לנלנים (הקו הישיר מנקודה לנקודה) מהמעוזים שזעקו לעזרה.

כל הפניות לחיל האויר לשלוח מטוסים לעזרה נענו בשלילה מכיוון שרוב המטוסים שנשלחו לאזור המעוזים נפגעו ממערך הטילים של המצרים. אין לתאר את הרגשת התסכול של הרצון לעזור ובו בזמן הבנו שכולנו בסכנת חיים.

זעקות העזרה וחוסר היכולת של החיילים במעוזים להגן על עצמם מול מסות החיילים המצרים שהגיעו בסירות עם טילים ואמצעי לחימה מרובים, חרוטים אצלי עד יומי האחרון.

כבר מהשעה הראשונה למלחמה התחילו להגיע אלינו שמות הנופלים, חיילים וקצינים שהיו חברים ולפני שעה צחקנו ותכננו תוכניות לשחרור.

בדקות הראשונות של המלחמה חברי הטוב סגן רוני שהיה ממוקם בתעוז, (התעוז ממוקם מספר ק"מ אחר המעוזים) שמע בקשר את מצוקת המעוזים וביקש להגיע עם הצוות שלו לעזור לחלץ מהמעוזים, המצב היה מאוד לא ברור ומאוד לא רציתי שיצא לשטח, אך כמו טובי לוחמנו התעקש וקיבל אישור יציאה מהמח"ט שהיה בחמ"ל. לאחר מספר דקות הוא נהרג מאחד המארבים שהיו באזור.

עם הידיעה הקשה הבנו כולנו שאנחנו במלחמה קשה וארוכה. את חיילות הבסיס כולל אותי הצליחו לפנות אחרי יומיים מאחר שהקומנדו המצרי היה בכל האזור ועד שהשטח היה נקי לא פינו אותנו.

לסיכום חשוב שלקחי המלחמה ישמרו וילמדו כדי הימנע ממלחמה אחרת, הצלקות שלנו יהיו תמיד אתנו ולעולם לא נשכח את הנופלים.