מאיה בהיר
היינו אז משפחה צעירה של עולים חדשים ממוסקבה.
בפסח 1973 עלינו ארצה - הורים צעירים - ולדימיר ולוסיה בלוצרקובסקי, ושתי בנות קטנות: ויקטוריה בת השניים ומאיה - אני - בת 8.
בארץ גילתה אמי שהיא בחודשי הריון ראשונים... אך שלא כמקובל בעדות רוסיה של הימים ההם (מי שמע על ילד שלישי במשפחה?), היא החליטה להשאיר את ההריון לכבוד החיים החדשים - תרתי משמע - במדינה החדשה.
התגוררנו בדירה שכורה בבאר-שבע, בלי טלפון כמובן ובלי עברית... והנה, הגיע אוקטובר ואמי כבר הייתה בחודש השביעי להריונה.
הפחד והלחץ עשו כנראה את שלהם וב-21.10.73, בבית החולים סורוקה בבאר-שבע, בין זעקותיהם של פצועי סיני, שלטובתם הפקיעו את מחלקת היולדות, היא ילדה את יוסף - פג חמוד שבגלל היעדר מחלקת פגים נשלח מיד לאינקובטור בתל אביב.
וכך, מדי יום, בין האזעקות שפילחו את האוויר, כיתתה לוסיה האומללה את רגליה לטלפון הציבורי השכונתי, עמוסה באסימונים לרוב. כאשר הצליחה להשיג את הפגייה בתל אביב, נדרשו לה לפחות שלושה אסימונים כדי שהאחות מהצד השני תבין מי זה - יוסף בלוצרקובסקי - אז שם לגמרי בלתי אפשרי להגייה ישראלית.
אחרי חודשיים וחצי, בזמן הפסקת האש, סוף סוף אישרו להורים להביא לראשונה את התינוק שגדל בינתיים ושקל כבר מעל 2 ק"ג, אל הדירה בבאר-שבע ואז ראינו אותו לראשונה בעצם.
הקרובים שלנו בקיבוץ עין חרוד (אחות סבתי הייתה בין מקימי הקיבוץ, אבל זה כבר לסיפור אחר), החליטו שאין מצב שהמשפחה הצעירה תישאר עם השם הזה, שמבזבז אסימונים לרוב.
נערכה מועצת שבט משפחתית והשם שנבחר מתוך שלל הרעיונות שהועלו: בהיר. משפחת בלוצרקובסקי (פירוש השם כנסייה לבנה - כשם עיר באוקראינה) "תוותר" על הכנסייה, ואת הלבן תהפוך ל"בהיר".
לשמור על הב' בתחילת השם. והנה, יוסי בהיר, צעיר הבנים, יחגוג באוקטובר 50. מוקף באשתו ושלושת ילדיו, לצד אחיותיו שכבר עברו את ה-50 שלהן, ובהורים שכבר חגגו גבורות - זאב ולוסי בהיר, שמתגוררים כיום ביישוב גבעות בר בנגב.