משה שוורץ
מתוך פרק 26 בספרי "מדלג המשוכות", שבקרוב יצא לאור. אט אט החלו להגיע באמצעות רצים מהשלישות הראשית- מדור נפגעים, רשימות של חללים ונעדרים, לא בהודעות טלפוניות כפי שהיה נהוג.
שם רדף שם.
זרם החללים הבלתי פוסק לא הותיר ברירה, עם תחילת המחמה הוקמו בתי קברות ארעיים בהם נטמנו החללים בחופזה ונאסר תחילה על קרובי משפחה האבלים להגיע אליהם.
המפקד צירף אותי לאיש מילואים ותיק כמודיע משנה, יצאנו עם רשימת הודעות ארוכה. אווירה קשה מנשוא לחייל צעיר בן 19.
משפחות שלמות המתינו בחרדה בשערי הקיבוצים והמושבים ולכן "התגנבנו" בדרכים עוקפות על מנת שלא יזהו אותנו.
לא היינו צריכים לטרוח ולהודיע, ברגע שהגענו לבית המשפחה כבר הבינו את המסר.
כך המשכנו לבאים בתור יום אחר יום וחוזר חלילה, נפגעים מכל החזיתות, חללים ונעדרים, טנקיסטים, בעיקר מקרבות הבלימה העקובים מדם בגולן ותעלת סואץ.
מהחווה הסינית: צנחנים ושריון.
מצליחת התעלה: הנדסה, שריון, צנחנים.
עמק הבכא: שריון
מוצב החרמון: גולני
מהעיר סואץ: צנחנים
מחילה אם שכחתי לציין או להזכיר מישהו מחיל אחר.
אבל תיאור מסירת ההודעות למשפחות החללים במלחמה לא יהיה מושלם ללא הקטע הבא: תופתעו וודאי, היו לנו גם הודעות "שמחות " במהלך ימי הקרבות. "הצלב האדום " העביר לישראל רשימות ותמונות של חיילים שנפלו בשבי הסורי והמצרי.
ההודעות הללו היו בעצם הודעת עדכון לחלק מהמשפחות שהודיעו להם בתחילה שיקירם נעדר, אך שפר מזלם ובנם נמצא ברשימת השבויים. מודיעי הנפגעים שלנו, "מלאכי המוות" כפי שכינו אותנו. ראינו זאת צ'ופר אישי.
נכנסנו למשפחות בישרנו על סטטוס החדש, החייל הפך מנעדר לשבוי. קפצו עלינו משמחה. חיבקו, נישקו, רקדו, זרקו סוכריות ופרחים לכל עבר, מצב הזוי ובלתי נתפס בימים קשים אלה.
זכורה לי ההלוויה ההמונית שנערכה בבית השיטה, גם תיאור ליווי משפחות פדויי השבי בעת החזרת השבויים לאחר המלחמה הכל מסופר בספרי.